סיפור ארוך אבל שווה במיוחד על אהבה, כאב, והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אהבה

סיפור ארוך אבל שווה במיוחד על אהבה, כאב, והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אהבה:

יש דברים שלא עושים אף פעם במערכות יחסים. לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ משום שלכולם יש. אנחנו לא מכונות אלא בשר ודם שצורך ומפריש כל הזמן. הבעיה היא שאחת ההפרשות שלנו היא רגשית לחלוטין, ועם זה אנחנו מתקשים להתמודד, במיוחד כשהיא משפיעה עלינו גופנית. אנחנו יכולים לטעון שזה משהו שעשו לנו במערכת היחסים או משהו שכפו עלינו, אבל האמת היא שתמיד נשתף פעולה עם הנזק הזה משום שלימדו אותנו שאהבה היא משהו שראוי לסבול בשבילו, במקום ללמד אותנו שאהבה לא כואבת, ובמקום להבין אחת ולתמיד שאם זה כואב - זאת לא אהבה.

בשורה התחתונה, גם כאב הוא לא מה שעושים ממנו, כך הבנתי השבוע יחד עם השיעורים על אהבה שאני מקבלת השנה בקצב רצחני, פשוטו כמשמעו. הסיפור שסיפרתי לעצמי כמעט הרג אותי, כי זה כל מה שידעתי, לדאבוני. טיפה לפני חמישים הגיע הזמן שאלמד ואכיר גם בכך.

רוב החיים אני מנסה להבין מהו מקור הכאבים שלי ולמרות שרק לעתים רחוקות אני נוטה להפוך דמויות שונות לשק החבטות שלי, כי אני מעדיפה לחבוט בעצמי במקום זאת, הפעם נצמדתי זמן רב מדי שלא כהרגלי.

נצמדתי לכאב מבלי להבין שרוב הזמן חלק מהגברים שהיו לי צצו בחיי כדי להיות בובות הוודו של כל אלה שאני רוצה להכות בהם באמת כדי להפסיק את הכאב הזה. והמקור לכאב של כולנו משתנה, אבל קיים כל הזמן.

כך גם הגבר האחרון שהייתי בקשר אתו וייצג את כל הקלישאות שאפשר לחשוב עליהן בענייני יחסים. הוא היה הכל מלבד הגבר שלי. רק הוא ואני יודעים כמה זה אירוני, בהתחשב בנסיבות, אבל זה כבר קשור לכביסה שלא מספרים.

 שיעור ראשון על אהבה היה האירוניה, או שמא הסרקזם. בגלל הפגיעה הרגשית (לא הפיזית!) הברורה כל כך בי לקח לי זמן להבין למה אני לא משחררת אותו, למרות שמעולם לא נצמדתי לגברים שלא רצו אותי. תמיד אמרתי שאני האישה האידיאלית – כשלא רוצים אותה היא הולכת.

הפעם התקשיתי לשחרר, ולא הבנתי למה. אני יכולה לספר רק משפט אחד שאמר לי כשניסינו לחדש את היחסים לפני כשנה, ואני כבר השתניתי מאוד פיזית. "תרזי, כי כשתהיי בכיסא גלגלים אני לא נשאר אתך", זה היה המשפט הראשון שאמר לי הגבר שמצאתי חן בעיניו בגלל הגוף הגדול שלי מלכתחילה. ואחר כך נשק לי. או רגע לפני כן. כאב ואשליות על אהבה תמיד כרוכות זו בזו. אמרתי כבר שזה אירוני, או שמא סרקסטי.

טרם ידעתי זאת אז, אבל ברגע זה התחילה שנה שרק כעת אני משתחררת ממנה, משום שלאט לאט ובהדרגה התחלתי לאבד את היכולת ללכת, פיזית. פציעות ספורט ישנות הוחמרו יחד עם המשקל הגדל שוב, כאבים חריפים הופיעו בלי הסבר ויחד עם הפחד לצאת החוצה מהבית בגלל "צוק איתן" הפסקתי כמעט ללכת, עד שנאלצתי להצטייד במקל הליכה.

נקודת האור היא שסוף סוף התחלתי לטפל ברגליים ולהזמין מדרסים שמתאימים לי והם התחילו לפעול את פעולתן להקלה, לאט אבל זה קורה. עם זאת, טרם הצלחתי לרזות כמו פעם, כמו שרציתי.

אני לא רוצה להיות מרושעת ולהאשים אותו משום שהוא בסך הכל מה שהוא, והוא חסר מודעות מוחלטת לעצמו, זה ברור לשנינו. כולנו בסך הכל מה שאנחנו. אני גם לא מאשימה את עצמי משום שאין יותר טעויות בחיים האלה. יש רק מה שנכון לעשות באותו רגע כמיטב יכולתנו ולפי מה שאנחנו יודעים. זה מה ששנינו ידענו, כך התנהגנו. אני הייתי מוטרפת מבדידות ורציתי להאמין שהוא אוהב אותי. הוא הניח לי להאמין בכך משום שנזקק לי לצרכיו שלו. אף אחד לא אידיוט או מרושע, למרות שבינינו לבין עצמנו אנחנו חושבים ואומרים את המילים לא יפות, ורק לנו מותר לעשות זאת.

השבוע, לא זוכרת באיזו נקודה, הפסקתי לאהוב אותו. או יותר נכון, הפסקתי לספר לעצמי שאני אוהבת אותו, כי האהבה הסתיימה זה מכבר עוד לפני שהודה שאינו אוהב אותי, אני רק הייתי צריכה להכיר בכך. אני לא מרגישה כמעט את הנביעה החמימה הזאת שהייתה בי מתחת לכל הכעס וקשרה אותי אליו.

זה לקח זמן משום שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מתאהבת באמת. שמעתי על כך שזה גם עלול להיגמר ומעולם לא התנסיתי בזה עד עכשיו. זה לא מקטין את עוצמת הרגש שהיה לי קודם. זה רק מניח אותו במדף הנכון במחסן החפצים מהעבר שלי.

השבוע, כבר יומיים, יש לי רגעים שבהם אני לא מרגישה קשיים כלשהם ברגליים ואני הולכת רצוף כמה דקות ללא מקל וללא הגבלות. אני לא יכולה לעשות את זה כל היום, אבל זה קורה, ופה ושם אני קמה על הרגליים שלי מבלי לפחד מהמעצורים. וזהו.

אני חושבת שאני מבינה כעת טוב יותר את מה שאהבה יכולה להעניק לגוף, ומה שאשליות והונאה עצמית יכולות לעולל לו כשאנחנו מעדיפים את הכאב ובוחרים בו במקום לשחרר ולהחלים, במקום לבחור באהבה היחידה שנכונה תמיד – אהבה עצמית. זה כל מ ה שרציתי לספר לכם. חודש ושלושה שבועות לפני יום הולדת החמישים שלי אני מבינה בפעם הראשונה הרבה דברים על אהבה שמעולם לא למדתי קודם, למרות שאני אישה נבונה. לכל לב העיתוי שלו.

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קוהלת ג' 8-1).