בהפוגות שאני עושה בין השיחות עם הריבון, שמקשיב לי למרות שהוא עסוק מאוד בקבלת הקהל השנתית שלו, אני פותחת חדר שיש בו ארגזים שלא פתחתי שנתיים. גוררת ארגז ארגז החוצה ומניחה בסלון.
מישהו חייב לעשות את זה, לוותר החוצה כל מה שהצטבר ואפילו לא זכרתי שהיה שם.
בין מכשירי הכתיבה ומסמכי הנהלת החשבונות מוצאת שוב בצהלות את הבשמים שלי, קרמים שפג תוקפם, המון איפור ואת שפתון "Russian red" הנעלם האהוב עליי, ומתחתם המון שטרי הבטחה להווה שונה שזנחתי, תחליפים קטנים לכל מה שחיוני באמת - אהבה וסליחה.
נזכרתי מתי חתמתי את הארגזים האלה ככל שהתקדמתי - היו שם מחטים קטנות מהתקופה שבה עוד הזרקתי לעצמי את הסיכוי להרות. גם אלה יצטרכו להתייתר מחיי, סופית. הילדים שלך יהיו דברים אחרים שיוצרים ויולדים מתוכך.
במיטה הריקה חשבתי לעצמי בחג - אני תמיד יכולה להצטרף למנזר אם אף לא גבר נוסף לא יאמין לי שאני לא זוכרת אף גבר לפניו, רק את השיעורים שלמדתי לאהוב נכון יותר. אי אפשר להשוות אף פעם עבר לעתיד טוב יותר. תמיד אוכל להצטרף למנזר אם אתייאש לגמרי. בינתיים, אני שפויה עדיין.
בין כסה לעשור אני ממשיכה לדבר עם אלוהים, גם כשהוא מפקח על איסוף התפילות השנתיות של אחרים, וכמו כולם מבטיחה לו הבטחות, והוא עונה לי: חומד, אני לא צריך שתבטיחי לי דבר. אני צריך רק שתזכרי שאני כאן, תמיד. וכשאת כושלת, לזכור שהבטחת לעצמך שיהיה לך יותר טוב. אני פה רק כדי לקיים לך את הנסים והנפלאות.
האם השנה תרשי לעצמך להאמין שגם לך מגיע כל הטוב? כי נכון לעכשיו, דרלינג, ברשימת התירוצים שלך "לא מגיע לי" נמצא עדיין במקום הראשון, ואת זה אני מנסה להבין למה דווקא אותו את לא מכחידה.
אני יכולה רק לנסות בהפוך על הפוך, ואני יכולה לדבר לעצמי גם מבלי להאמין שמגיע לי, ואני יכולה להמשיך להאמין שבסוף גם אטמיע זאת בזיכרון התאי שלי - מגיע לי כל הטוב שבעולם, בדיוק כמו לכל אחד. בוא נתחיל מזה, ריבוני, ואחר כך נתקדם, יום אחר יום, שנה שלמה. מדי פעם אזכר שאתה אתי ואת ההבטחה שהבטחתי לעצמי ואז אדע שמגיע לי, כי אתה עמדי ורועי, לא אירע רע. אחרי שעזרת לי להחלים אני מאמינה בטוב ובחסד ולומדת אותם מחדש לאט. תודה ואמן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה