יום הזיכרון

 

כבר עשרות שנים אני שומעת בני משפחות שכולות אומרים:
יום הזיכרון לא נועד לנו אלא לכם, כי לנו כל השנה היא יום זיכרון.
אתם צודקים.
זה היום שבו גם אנחנו מפסיקים להדחיק את הכאב על הקדושים שנפלו
כדי שנוכל לחיות וגם אנחנו רוצים להתאבל.
הגיע הזמן לומר שוב את המובן מאליו שגדלנו עליו:
יום הזיכרון הוא של כולנו, לא רק של המשפחות השכולות.
ביום הזה אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש את הטראומה
שגם אנחנו חווינו יחד אתכם, את הכאב על האנשים שהכרנו ואינם עוד,
את הצער על האובדן והחלל שנפער.
364 ימים בשנה אנחנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו להצדיק את המחיר הנורא שכולם משלמים כעם ישראל, כחברה.
יום אחד בלבד בשנה אנחנו מקדישים לאבל שלנו על הקדושים שאינם.
זה לא יום של כפייה.
זה יום של כאב ונחמה.
אנחנו עושים את זה בתודה עצומה, באהבה, ברצון, ביראה.
יום הזיכרון הוא יום הכיפור הלאומי שלנו, לא הדתי, וחובה עלינו לשמור אותו.
בגלל זה אני מבקשת - די לחילול היום הזה.
יש דברים שאסור לעשות ולא ייתכן ששיבוש היום הזה יימשך כנורמה,
גם אם התקשורת הרשלנית וצהובה שלנו מתה על הסקנדלים האלה ומעודדת אותם.
אל תתנו לזה יד בבקשה.
תגידו להם די.
בבקשה אל תתנו יד לזה ושמרו על קדושת היום ורק קול דממה דקה יישמע ויאמרו הנה יום הזיכרון.
תודה.