יארצייט

 

יש ביטוי שמספרים לאבלים שהזמן עושה את שלו, אבל מגלים רק אחרי שנים מה בדיוק. הזמן עושה שמות,

הזמן שוחק שכבות מגן כדי להכריח אדם להתמודד מחדש עם היום יום למרות הכאב שנוצר מהמגע שבינו לבין המטלות, לבין הכורח לתפקד כי אני לא טייקונית ואני חייבת לעבוד גם כאשר אני לא רוצה לעשות כלום מלבד לחדול.

ותוך כדי החתמת שעון חייבים לעבד את האבל ולפתור את כל הבעיות שהיו במערכות היחסים האלה בזמן אמת, הוא זמן הרפאים, בשיחות בלתי פוסקות במעמד זמן אחד. זה יכול לשגע כל אחד ולכן רובנו מפסיקים ומדחיקים, ומקפלים את כל המשפטים לפסקאות ומשליכים למגירות ורק ביארצייט מאווררים חלק סמלי ולא משמעותי מבלי להשתגע מחדש ולאבד קשר עם השעון. עם השגרה שעשית מאמץ עילאי להתחבר אליה שוב.

ולכל זה נשזר האבל הלאומי, הקבוצתי, השכונתי, העירוני והכפרי והפחד הקיומי שלפני שנה וחצי תקף שוב כל מי שגדל על פוביית חורבן בית שלישי. הזמן עושה את שלו ומטמיע את ימי הזיכרון האלה באותה מגירה שבה מונח האבל הפרטי, בוחש ואופה עוגת צער ותוגה לטעמו של כל אחד.
ביום השואה התגעגעתי למשפחה שמעולם לא הכרתי ולא חוויתי.

הערב יתקפו אותי האימה והאבל של המלחמה.

מחר אתחיל להתמודד עם האבל שלי על אמי ז"ל שמתה ביום העצמאות.

הבוקר לא רציתי לקום והבנתי למה אני עצבנית כל השבוע באמת. איחוד הזמנים עשה את שלו וקילף ממני את שכבות התירוצים.

אני חייבת להתפנות לשיחה קשה ונוקבת איתה, להתנצל על הכישלונות שלי בשנה האחרונה, לנסות להתגאות במה שאולי היה ממלא אותה שמחה.

אשאל אותה מה היא חושבת על הילדה הקטנה שהחזיקה בתוכה ולא רצתה לצאת בכלל אבל הכריחו אותה ומאז ועד היום היא מרגישה כמו פגז תותח שנורה ולא נוחת לעולם.

ילדה פגז שהייתה בעיניה פלא בריאה כי היא גם תופעת טבע, משום שלמרות שאינה נוחתת לעולם היא מצליחה להתפוצץ ולהתגבש מחדש תוך כדי מעוף אל היעד, והיעד אינו גלוי לה ואינו מושג לעולם.

יש לי כל כך הרבה דברים ללבן יחד ובגללם אני משוטטת לי כאן אתכם במקום לנהל איתה את השיחה. אני שוב הילדה שנשארת עם החבר'ה בחוץ במקום להיכנס כבר הביתה ולחטוף את הנזיפה שתוגש לצד ארוחה חמה.

אני רעבה כל כך אימא, ומתגעגעת, אבל אני פוחדת רק ממה שתגידי לי את.

היום הזה יתחיל מחר, ואני רועדת כבר עכשיו.

אני אוהבת אותך, הרבה לפני שאני אוהבת את עצמי, ואני רוצה כל כך שניפגש שוב אבל את לא מרשה לי לבוא אלייך אז אני כאן, ואני חושבת שהשנה אני מוכנה לשמוע כל נזיפה שלך, אמא שלי. אני כבר באה לדבר איתך, עוד מעט. רק אל תכעסי עליי כל כך. אני עושה מה שאני יכולה ומתברר שאני יכולה הרבה פחות ממה שחשבת עליי. גרוע מזה, אני כבר לא רוצה יותר לעשות.

תגידי לי מה ואיך אוכל לעשות עוד ותני לי כוח להמשיך עוד בלעדייך עד היום שבו כבר יסכימו שאצטרף אלייך.

אני מתגעגעת כל כך לשמוע ממך,

איכיטה צ'יקיטיטה.