איש אחד נאבק שנה שלמה עם אשתו במחלת
הסרטן שלה.
אהבה גדולה מהחיים. אתמול הובאה
למנוחות.
כמו שליווינו אותו בטוויטר במאבק שלהם
לחיים,
עד הרגע שבו לא נותרה תקווה, כך גם
שיתף אותנו בהספדים שלו ושל בנו.
רואים כמה אהבה יש שם, כמה ברור שהוא
צודק שהם עוד ייפגשו
כי כך הבטיחו זה לזו.
רק ברגעים כאלה אני מבינה למה קוראים
לזה אהבה גדולה מהחיים.
זאת אהבה שבנתה את החיים שלהם יחד,
אבל היא גדולה מהחיים כי המוות לא
יעצור אותה לעולם.
הוא לא יפסיק לאהוב אותה ומכיוון שהוא
מאמין שייפגשו שוב, בוודאות,
גם היא לא מפסיקה לאהוב אותו.
מעולם לא הייתה לי אהבה כזאת,
למרות שבהחלט אהבתי פעם מאוד עד כדי
נפילה ממסלול חיי
כשהיא נקטעה על כרחי.
אתמול בלילה חשבתי, במקרה, על כך שאני
גם לא רוצה אהבה כזאת.
היא לא נוחה לי. היא מאיימת עליי
באובדן שלה.
אני גם מתקשה להאמין שיש הרבה אנשים
שאוהבים ככה וזה נדיר.
אני לא מפסיקה לשאול את עצמי שאלות על אהבה
אחרי שחציתי את קן המחצית של חיי ואני עושה רשימת מצאי:
מה עוד לא היה לי וכדאי
לעשות לפני הסוף.
לכמה אנשים באמת יש או הייתה אהבה
כזאת?
האם זאת אהבה שמתאימה לכולם?
האם אהבה כזאת באמת עוטפת בהגנה
ובביטחון שהכל יהיה בסדר?
האם באמת מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל,
ומה אנחנו מאבדים בכך שאנחנו מוותרים על אהבה בכלל?
אהבה, זה כדאי?
תגובות
הוסף רשומת תגובה