ואז, אילו הייתה נעתרת לתחינותיי ושבה אליי בחלומות ולא בסיוטים, הייתה אומרת לי: יש לי יום הולדת, עוד מעט.
ואני הייתי אומרת לה, כן, אני סופרת כל דקה.
ואז כנראה שהייתה שואלת: גם את יום ההולדת שלי תסתירי מפני העולם כפי שהסתרת את יום הולדתך הלועזי והעברי שהיה לא מכבר?
והייתי מתעלמת מכך, כפי שהגבר שאהבתי פעם התעלם ממני והשתמט עד שחמק לבלי שוב בחזרה לחייו, ושואלת במקום זאת: אמא, אולי נצא שוב למסע משותף, כמו אז, כשהיינו רק שתינו וידענו כמה אנחנו דומות?
למה? היא תשאל.
כי אני רוצה לחזור לנקודה שבה כל החיים היו לפניי ולא הרחק מאחוריי, להיות אחת ולתמיד ההצלחה שאת ולא הכישלון שאני, בואי ניסע לאחת הארצות שבהן טיילנו יחד ונגלה מחדש כל מה שנותר עוד לגלות על מותי בחיי ועל חייך במותך. בואי אמא, בואי נחגוג אותך, לשם שינוי, לא את ההחמצות שלי.
והיא תבכה בעיניה בלבד, והיא תחכה לי שם לשווא, כי במקום שבו היא עומדת לא אצליח לעמוד לעולם.
 |
| תצלום: אילת מיטש |
תגובות
הוסף רשומת תגובה