עוד שמונה ימים, אמא.
היום המתנה שלי לעצמי היא לך, היצירה שאהבת כל כך,
התרבות שהבאת הביתה, ג'ו עמר עם לאונרד ברנשטיין,
מירי אלוני עם עפרה חזה, גרסיה לורקה ומרסדס סוסה.
הכל היה שם והכל היה מושלם.
אני רוצה לחזור לשם כי אני כבר לא רוצה להיות פה.
אני לא מבינה יותר שום דבר.
אני לא רוצה לחגוג שום יום הולדת
ואני לא רוצה להיות נחמדה לאף אחד.
שומעת? עד היום אני מנסה לפענח משהו.
יום אחד סיפרת לי שאת כבר לא עפה בחלומות, לא מצליחה,
ואז הבנתי את סוד ההצלחה שלך.
אבל זה לא הפריע לך להשיג וליזום עוד ועוד ולהיות ווינרית.
איפה אני ואיפה את ואיפה הבולדוזריות שלי שירשתי ממך.
התפוגגה, גזה, נמוגה, שבקה חיים.
אני כבר לא שם והיום הבנתי שאני כבר לא יודעת איפה אני רוצה להיות.
אני לא אוהבת שום דבר ואני לא רוצה להיות בשום מקום
ואני לא רוצה לעשות שום דבר מיוחד ואני לא רוצה לדבר
כי אני כבר לא אוהבת את הקול היפה והמיוחד שלי בשום מקום.
אני חולמת רק סיוטים או אבסורדים שאני לא מצליחה להבין
ומה פתאום הם באים אליי כי אפילו התת מודע שלי יצא מהמסלול
ולכן גם בחיים אני כבר לא עפה לשום מקום אפילו בדמיון.
איבדתי את הדמיון שלי ואני לא מצליחה אפילו לבכות.
ניסיתי.
התייבשתי כמיטב הקלישאות על גיל המעבר.
אני לא רוצה לכעוס כל כך, אמא, אבל אני ממש ממש
לא מצליחה להתמרכז יותר ואני בוורטיגו.
ולא, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.
שיניחו לי כבר.
אני יודעת איזו מתנה אני רוצה לקבל השנה ליום ההולדת:
ואקום.
ריק.
שום דבר.
האין המוחלט.
תגובות
הוסף רשומת תגובה