אוסף
של פתקים לעצמי נפל הרגע מהאונות שלי:
או
שאני הולכת ונשמטת מהנורמטיביות או שאני חוזרת להיות נורמלית.
אין
חצי הריון, בדיוק כפי שמעולם לא היה לי כנראה הריון בכלל.
עצם
העובדה שהיו אנשים שבחרו לפרוש מחברת בני האדם להתבודדות רבת שנים, כמוני עוד לפני
הקורונה, מוכיח שלא צריך מדיה חברתית כדי להבין שיש לנו בעיה.
חופש
הוא מקודש עד הרגע שבו את מבינה שהוא גם פתח מסוכן לזליגת אהבלות וחוסר תבונה,
בלשון המעטה.
ריבוי
דעות הוא גם הגדלת הסיכוי למתן לגיטימציה לשקרים, לטמטום, לחוסר שיקול דעת, להונאה
תודעתית בשם אידיאולוגיה.
במילים
אחרות, גם במאה ה-19 היו מספיק מטומטמים ששכנעו אחרים שאין עם מי לדבר ועדיף להרים
ידיים ולפרוש לזולא במדבר.
אני? אני מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר מסיימת מכסת טקסטים דחופים ללקוח, מאזינה לשקט הנפלא שהופר מדי פעם בנביחות הכלב הפסיכוטי של השכנים המאוסים, שאף אחד מהם אינו ראוי לגדל את הילד המתוק והמיואש שלהם ומתחננת בפני עצמי להתאפק, לא לקום להכין ארוחת ערב שיצא לי לדלג עליה, ולהישאר במיטה. לנסות לישון בכל זאת.
בסוף נרדמתי. בסוף כפיתי על עצמי את הסדר הקונפורמיסטי.
אל
תחזרי לימייך ההפוכים, אמרתי לעצמי. מה טוב בזה?
מה
טוב בהליכה נגד הזרם, שוב? קרי, כתיבה וחיים בלילות. שינה והתנתקות בימים.
שמישהו
ישכנע אותי שזה לא נכון לחיות כך.
שמישהו
יגיד לי שזה פשע נגד עצמי לחיות אחרת, רק כי זה לא כמו כולם.
ממתי
אנחנו כמו כולם?
ממתי
אני מתחייבת להיות נורמלית?
תגובות
הוסף רשומת תגובה