הונאה

קראתי אתמול כתבה על נשים שגברים הונו אותן וגנבו מהן כסף.

אני לא חושבת שיש אישה שלא חוותה נוכלות גברית מסוג כלשהו בחייה, בדרגה כלשהי של חומרה.

אני תוהה אם גם גברים חווים נוכלות שכזאת מדי פעם ואם הם מגיבים כמו נשים לרמאות שכזאת.

עם זאת, אני חייבת להיות כנה. לא היה ולו אחד שרימה אותי שלא היו לי חשדות לגביו.

יכולתי לעזוב בכל נקודה וחלק מהם גם עזבתי וחזרתי.

כך שאחת כמוני, מה היא יכולה לומר לעצמה מלבד - אמרתי לך? למה לא הקשבת לי, היחידה שיודעת מה קורה אתך?

למה נכנעת כל כך לבדידות בכך שהסכמת להיות מולכת שולל על ידי צ'רמרים שטעית לחשוב בהם שהם שלך?

בכל סיפור של אישה כזאת תמצאו רמייה עצמית ופזיזות להכניס אנשים לעולם שלה.

הייתי פזיזה, אחרים יאמרו שהייתי נאיבית אבל נאיביות ואהבה חייבות ללכת יחד כי בלי התום אין אהבה שלמה ומלאה.

אני תוהה רק מה יש בי שכל כך דחוף וברור לאנשים שחייבים לקחת בכזב.

למה לא לבקש ואתן בשמחה?

למה לא לתת לי בחזרה?

אני יודעת שאני נאיבית עדיין.

יכול להיות שזה אומר שיש לי תקווה?