גברים שהם נוכלים

התעוררתי ממשהו. לא יכולתי להחליט אם זאת הרוח שמרשרשת בתוך הסיגלון או הגשם שהבטיחו לנו. נכנסתי לכן ועניתי קצת לאנשים. שעתיים לקח לי להירדם שוב באמצע הלילה. שעתיים שלמות נזכרתי באנשים שאני לא אוהבת להיזכר בהם. דמיינתי אנשים שלא ארצה להכניס לחיי. תפסתי את עצמי משדרת ליקום גלי מחשבה דוחים, מרתיעים, אם זה עובד בכלל ההמצאה הזאת של היוניברס.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: זה לא יקרה לי פעם נוספת.
זה כבר לא יקרה לי יותר.
אין צורך בתיקון כלשהו, זה מה שיש וזה מכובד דיו.
חשבתי לי שנמאס. אם יש לכל ההיתקעות הזאת מטרה הגיע הזמן להשתחרר ולחלץ את עצמי מהביצה.
בפרץ נאום תוכחה עצבני שהשתחרר לתוך האפילה בחדר אמרתי פתאום משהו שמעולם לא האמנתי שאוכל לומר על עצמי. לא משהו חדש מלבד העובדה ששוב הבנתי שאף אחד לא אחראי למצב מלבדי.
שבמו ידיי עשיתי לעצמי והבנתי סוף סוף:
הגברים שלי הם נוכלים, חדלי אישים ועלובי נפש אחד אחד, בין אם אנשי הייטק או עובדי כפיים ובין אם דוקטורים ומדענים.
הייתי בטוחה שבכל פעם למדתי את השיעור מחדש והיטבתי לבחור אותם בהתבסס על לקחי העבר, אבל באמצע הלילה התברר לי שחזרתי שוב ושוב לאותו גבר אחד.
כולם רמאים ובוגדים סדרתיים, כולם נצלנים מעוררי רחמים שנשענו עליי משום שסלחתי להם על מי שהם והייתי מוכנה להתפשר.
כולם היו אותו אחד שמעולם לא גידל אותי ומעולם לא נשאר לצדי.
וכולם כולם בסופו של דבר הם אני.
גם אני לא מגדלת אותי אלא נשארת שם, כל המן, וגם אני בורחת ולא נשארת לצד אף אחד, כי קשה.
זה לא היה גשם בסופו של דבר אלא רק מעט רוח וטפטוף סמלי.
נשמתי עמוק ונרדמתי.