הונאה

כי מה קורה בעצם עכשיו, אחרי שציינתי שנה חדשה ואחרי מירוק רציני? אני יוצאת מההריסות ומתחילה מחדש הכל, כי הכל נחרב אז וצריך היה להיבנות מחדש, כולל הבית. אבל יש לי את עצמי, אז מה רע? יש לי כל מה שצריך. זה יהיה בסדר, אני יודעת בדיוק מאילו חומרים אני עשויה ואילו מכשירים וכלים נולדתי אתם.

בודקת עשר אצבעות כאן, עשר בהונות שם, גפיים, גוף, עמוד שדרה כבר לא היה כמו שהיה פעם, יהיה אולי בפעם אחרת. עובדת על זה. עדיין שבור וסדוק ורעוע אבל מתחזק, ברוך השם, ברוכה אני.

ואז אני מגלה שהשתניתי טוטאלית במקומות שתמיד היו הראשונים לאותת לי היכן להיזהר. חוש הטעם והריח שלי כבר אינו מה שהיה. לבד לבד ולא מוקפת אנשים ולא יוצאת לקראתם בשמחה. הכי טוב לי בפינת השולחן העגול שלי בבית, על כורסה מיוחדת לגב השבור, ללא אנשים כמעט מלבד משפחה. וזה ההלם הראשון שלי.

אני מתבודדת מרצון. בתחילה כדי להגן על הגב שלי, כהרגלי. הוא תמיד היה הכי פגיע מכל אבריי. אחר כך החזית שלי, במקום שתמיד נחשף ללא שהיות כלפי מי שהראה שמץ של מה שהייתי בטוחה שיש לי, כי שאלתי אותם והם אמרו לי שכן, לפחות בתחילה. ואחר כך כדי להגן על כל פעמון הבדולח שיש לכל אחד, שהתנפץ כליל אפילו מתחת לכיפת הברזל.

ואז, גיליתי שהוא הפך לזכוכית מחוסמת שלא מניחה לי לנשום מבחוץ אדים רעים. מצד אחד, אני כבר לא פגיעה לרעלים נישאים באוויר. מצד שני, גם חמצני החיים ממעטים להגיע אליי. אולי דווקא עדיף לי, לא חסר ממש. אני מכירה את כולם ממילא, חשבתי, ורק היום בצהריים הבנתי מה עוד איבדתי טוטאלית. את המכלול המורכב של חושי הטעם והריח שהוריי טרחו כל כך לגדל אותי עליהם, והם מייצגים אצל כל אחד הרבה יותר ממזון, וזה לא מצחיק, זה לא טריוויאלי, זה קטסטרופלי בגלל סיבה פשוטה:

שמנה וענקית ככל שהפכתי להיות, תמיד הייתי קשה עם אוכל, מחוסרת תיאבון של ממש מינקות, עקשנית כמו פרד, מתסכלת עד בכי את כולם. אני לא אוכלת עד שאני מרגישה תיאבון וביטחון בקיום שלי. עד שאני בטוחה שלא מדובר ברעל שמוגש לי במסווה ובחסות של הונאה כלשהי.

הפכתי לפריקית אקסצנטרית של טעמיהם הפשוטים והנגישים מידית לחך של לחם אחיד, חמאה בלבד או עם גבינה לבנה וצהובה, ביצים שלוקות או מטוגנות פה ושם, מהבסיסיים ביותר שיש. כמה שפחות מרקמים מתעתעים שמסתירים ממני מה יש לי באמת בצלחת, מי הגיש לי אותם ולמה. בעיקר למה.

הוא בישל לי, אני נזכרת רק היום. וטרח וקנה והביא אליי הביתה בחגיגיות ססגונית כל מה שאני לא אוהבת להכין, ורקח טעמים ומרקמים וצורות אסתטיות וטעימות והגיש לי כל מה שהניח לי להאמין ולחשוב שהוא מנחת אוהב לאהובתו, "מתנות ישר תוך לבי", קרא לכל אלה.

מאז, בכל פעם שאני מבשלת אני מנסה לחזור לטעמים האחרים והמורכבים האחרים והשונים בתכלית שאני אוהבת ואני רוקחת לעצמי. אבל אני זונחת אותם מהר מאוד  בכל פעם מחדש ולא מבינה למה, ריבונו של עולם. למה אני דבקה תמיד בטעמים הכי גלויים ומובנים מאליהם.

רק היום הבנתי שזה משום שהתוודה אחרי שנתיים שהכל היה בשקר יסודו, ומה ששם הרגשתי מתחת לכל המרקמים של גבר נואש למשהו היה השקר הזה. כל הטעמים התחברו לי בצלחת לטעם של הונאה ענקית שנהניתי כל כך להיות מובלת אליה באמונה שלמה שסוף סוף זה קורה לי.

הניחוחות והצבעים ההם, והטעם, הטעם, הטעם. ואני לא יכולה יותר לטעום יותר שום דבר מבלי לפחד ששוב מוגש לי רעל כזה, עם ברוקולי בריא ורענן או פרמזן משובח או לבבות ופטריות אקזוטיות ופלפלונים מתוקים. לטעמי היום כל זה הונאה בדם קר.

לחם אחיד וגבינה וכוס תה פשוט. אני דבקה באמת שלי, והיא בטוחה לשימוש, והיא לא מפילה אותי לשום תהום, והיא לא מסובכת להבנה, והיא לא משקרת לי, ולא גורמת לי להרגיש מטומטמת על שבטחתי בכל אלה שנקרו במסלולי, על שקיוויתי, על שציפיתי, על ששאלתי ושיקרו לי והבנתי זאת אבל רציתי להאמין.