פייסבוק עושה עמי חסד ומעלים מעיניי את התמונות מיוני בשנה שעברה.
אבל הזיכרון פועם בתאים כמו תיל ממעיד.
בשבוע ההוא אושפזתי בברזילי וחגגתי את יובל החמישים שלי בפנימית ב',
כמו קלישאה מאוסה המחשבת עצמה לאחור, פשוטו כמשמעו, בגלל רופאים מלאי כוונות טובות, שרשמו לי את התרופות הלא נכונות וצפו לי עתיד שחור, אם בכלל, אם לא אעשה משהו עם חיי.
התרופות נזרקו לפח ברגע שיצאתי מהאשפוז השני. השיבה לחיים אורכת זמן אבל היא מתמדת ואטית. אני סוגרת שנתיים של סיוט מכל הבחינות שהולך ומתפוגג, גם אם לא התבהר לחלוטין. אני מותשת אבל לא יכולה להרשות זאת לעצמי.
סביר להניח שאני עושה משהו עם חיי, גם אם לא אודה בזה לעולם. דרישות בלתי אפשריות מעצמי, חוסר סלחנות מובנה, סירוב עיקש להשלים עם המציאות היכן שזה חיוני. לפעמים זאת מכשלה אבל גם המקפצה הנצחית שלי לחיים המיוחדים שלי.
אני אני, לא אשתנה לעולם. לכן גם לא אהפוך להיות כמו כל מי שנכנע לפרשנות שזה בלתי אפשרי, שהיא לגיטימית כמובן, אבל לא בבריאה שנקראת אני.
היו לי חרטות איומות על כך שהתחלתי להאמין שגם לי מגיע. היום אני יודעת שפשוט לא הצלחתי לסלוח לעצמי על כך שאני שוב מתקשה לאהוב את עצמי.
בעוד חמישה ימים יום הולדת 51.
אני מתחילה להכין לעצמי את המתנה היחידה שאני יכולה להעניק לי, לאהוב אותי כמו פעם, כמו לפני שהתחלתי לזלזל בעצמי. זאת המתנה היחידה שאני מבקשת לעצמי השנה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה