תישארי

נשמה שלי, אל תאבדי את זה כמוהם. אל תשתגעי, אל תהיי כמו כולם.

את כבר שפויה. תמיד היית, תמיד תהיי.

את שפויה כמו שרק הפצעים האלה הגיוניים.

אני מצטער כל כך.

אבל תזכרי.

בציפורניים היפות שלך תזכרי ותיאחזי.

בלתי נסבל פה, משוגעים כולם, אומר זה שנכנס שפוי לבית המשוגעים.

אם את יודעת מה טוב לך, תישארי שפויה.

בעיניים הקרועות שלך תרשמי.

עוד תהיי חזקה מספיק כדי להרפות מזה ולשנות הכל.

עוד מעט. עדיין לא. עכשיו רק תביני.

הלבד הכרחי, אולי לכל החיים.

אני באמת באמת מצטער.

לא יכולתי לספר מראש.

זה לא היה בסמכותי.

זה לא היה משחק אכזרי ברגשות שלך, כל מה שזימנתי לך בחיים.

אולי יום אחד תביני.

עשית נכון.

החלטת נכון.

ברור שסלחתי.

לא היה שום ספק בכך.

עכשיו זה רק את לבדך.

דעי שזה בסדר גמור כי בקונכיות לא נהוג לקבל אורחים.

אבל החול מארח בסבר פנים יפות, והים עוטף, והכוכבים דואגים,

ושמה נולדה הנשמה שאת, והתינוקת המושלמת שלך עדיין מתרוצצת שם לדרכה, גם את.

מבטיח לך.

אני רואה הכל.

כל ההגנה שנזקקת לה אי פעם, בקונכיה הנדירה שהיא את.

יש קונכיות מיוחדות ששמן אהבה טהורה.

את.

תזכרי את זה ואל תאבדי לעולם.

תודה אישית ממני, הריבון, ואני אומר לך אמן.

תזכרי.