שבורה בחסד עליון

היום, יקירתי, היה לך אומץ לספר על הדיכאון שכבר אינו מרפה ממך שנתיים ומעלה. השיתוק כמעט מוחלט, מלבד ענייני עבודה והמון רצון להמשיך ליצור ולכתוב, שבא על סיפוקו רק בקטנה. 
יש כל כך הרבה סיבות לכך והמלחמה הייתה חלק מזה, קטליזטור לנפילה הגדולה, או התפאורה שבה היה נוח ליפול חלל.
אני לא מניחה לאיש כמעט להתקרב ולהיכנס הביתה ולכן גם אין הרבה שיודעים. אני יודעת, ועדיין לא מעזה לקרוא לדברים בשמם. 
אני מבוצרת בפינה הבטוחה שלי. אני במקלט ללא ממ"ד. אני מקללת את הרגע שבו הורדתי את ההגנות שלי כדי להיות כמו כולם, כשהכריחו אותי לצאת למלחמות שבהן לא הייתי מעורבת מעולם משום שידעתי היטב שאובס.
היום אני שונאת ומתקשה לסלוח. לעצמי בעיקר.
אני יודעת שזה אכזרי. אני לא מצליחה עדיין לצאת מתהום זאת, ואני יודעת שרק אני יכולה. וגם אם, הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו לעולם.
לעולם לא אהיה יותר האישה השלמה שהייתה פעם.
אולי הפחד מהאישה שתהיה אני מונע ממני לבדוק מה יהיה השלב הבא.
פעם האמנתי כל כך באהבה בכלל, לכולם.
אהבה חופשית זרמה מלבי חינם.
היום אני מבקשת רק שיניחו לי לחיות בדרכי, לב נעול ומוגן בעצמו.
יש לו רק גוף לקיים יום יום.
אין לו דאגות אחרות מלבדו.
הרווחתי זאת בזכות.
לא גנבתי מאף אדם את הכאב שלו.
אני אישה ישרה.
אני אישה שבורה בחסד עליון.