יום השנה לאמא ז"ל

מכתב לאמי, ד"ר רקל איצ'קוביץ' (מיטש), לקראת יום הזיכרון למותה, מחרתיים:

אני חושבת שמצאתי את התמונה שבה התחלת באמת את הישראליות שלך, באולפן בורוכוב שכל כך אהבת. יומך האחרון עלי

אדמות היה הכי ישראלי שיש ולי זה היה כל כך מובן מאליו, וכמו תמיד המובן מאליו גובה מחיר נורא.

לקח לי שנים להבין שרוב אי ההבנות ביחסים בינינו נבעו מכך שבכלל לא הבנת מה אני אומרת, פשוטו כמשמעו. לא ידעת

מספיק עברית, ואני הרי כבר כתבתי וקראתי עברית מגיל 4-5, לבד. לא ידעתי שאם אני מפסיקה לדבר בשפת אמי לא תדביקי את הקצב שלי בשפה החדשה. ואני דיברתי כמעט מההתחלה עברית כזאת גבוהה ומסובכת לך גם כילדה, כזאת שמעולם לא השתלטת עליה באמת ותמיד הצחקת אותנו עם העברית המומצאת שלך.

שבוע שלם לקח לך לקרוא את המוסף של יום שישי. תמיד חיכית בסבלנות שנגמור לקרוא, ניעלם לצבא או לדירה השכורה

בתל אביב ואחר כך התחלת לחקור. פלא שהכתב שלך בעברית היה לגמרי כתב של רופאים? והמצחיק הוא שרק הרוקח ואני יכולנו לפענח את הכתב שלך.

הישראליות שלך התקדמה בהדרגתיות, מהשליטה שלך במאכלי עדות כמו קוסקוס וחצ'פורי ועד החמסות ושמירת השבת

והכשרות שלך. בשנה האחרונה לחייך החלטת להשלים מעין גיוס לצבא והתחלת להתנדב למשמר האזרחי. אפשר לומר שנפלת במילוי תפקידך, משום שבערב יום העצמאות 2001 הלכת לאבטח את במות הבידור, הרגשת לא טוב ועמיתייך החזירו אותך הביתה עם הווסט ההוא של המשא"ז.

למחרת, כשעדיאל ואני חיכינו עד בוש שתצטרפי אלינו בדירה השכורה בבני ברק לצפות כהרגלנו בחידון התנ"ך, כבר

הבנו עוד לפני שהשכנים אמרו לנו לבוא מהר. הדרך לאשקלון הייתה איומה גם משום שהעם לא זז על הכביש, פגוש בפגוש נוגע. באותה שנה הזיזו את יום העצמאות כך שהאזכרה שלך נופלת תמיד על יום הזיכרון לחללי צה"ל, במדינה שבה עשית מאמץ כביר להמציא את חייך מחדש, את עצמך. ככה אנחנו מוקפים בשכול גדול עם החלל הפרטי שלנו, עדיאל ואני בכל שנה.

אני מצטערת שאני לא מוצאת את המכתבים ששלחת לי כשגרתי בגרמניה. היו שם דברים שמעולם לא זכינו לומר אחת לשנייה

לפני כן. בכלל, נעלמת לי מהחיים לפני שהספקתי לכעוס עלייך כמו שצריך ואחר ליפול לרגלייך באהבה ובבקשת סליחה גדולה ולומר לך שגם אני סולחת לך על הכל.

כמו תמיד, אני צריכה לעשות לבד את העבודה לפענח מה רצית באמת לומר ולא יכולת כי לא היו לך מילים, וגם כשהיו

שיתקתי אותך מרוב כאב עם כל העוצמה המתפרצת שלי.

את יודעת, אף אחד לא מסוגל עד היום להתמודד אתי. נניח, כל הגברים בחיי מגיבים פחות או יותר כמוך, נבהלים ממני עד

אימה, נפגעים, מתרחקים ומתייאשים, אוהבים אותי מרחוק כי אני, אפילו שיאצו לא יכולתי לתת לך לעשות לי מרוב שכואב. אף אחד, אך אחד, אף אחד. אם את לא יכולה, מי כן? את זה, למשל, מעולם לא הספקתי לספר לך. זאת לא גאווה גדולה לספר עד כמה אני כישלון בלהניח לאנשים להיכנס לי ללב. אני לא יודעת אם זה יתוקן אי פעם. נכון להיום, ויתרתי. יש מה שיש. אולי רק בגלגול הבא.

היום אני יכולה לומר לך בשקט שאני יודעת יפה מאוד שיש דברים שבהם את טובה ממני ויש דברים שאני טובה ממך ויש

הרבה יותר דברים שבהם מרדתי בך, כמו בנתיב הרפואה שהצעדת אותי בך ואני יודעת שכל כך רצית שאמשיך למרות שלא אמרת זאת מעולם.

בכלל, אנשים חושבים שאני אומרת לך הכל בכתיבה הפומבית שלי והם לא יודעים שאני מכסה רק חמישה אחוזים בקושי בעיקר כי אני לא מעזה לדבר. אני, הבכורה, היחידה שדיברה אתך ונשמה והבינה את הנופים שבהם

גדלת מבלי לבקר בהם. אני היא זאת שסלחת לה על שבחרה לגור בגרמניה שנואת נפשך, זאת שידעת מצוין למה היא מתגעגעת כל חייה ליערות והרים מושלגים רק משום שירשה אותם בדמה ממך. ואני בכלל הייתי כאן ילדה של ים וחול זהוב.

כבר זמן רב מאוד לא שוחחתי אתך כי התביישתי לומר לך עד כמה נכשלתי. פעם נהגת להוכיח אותי קשות על הכישלונות שלי

ולכן נטרתי לך טינה קשה, למרות שאני יודעת שזה דווקא משום שאת מכירה את כוחי ויכולותיי מהרחם ואת לא סולחת לי על שאני מבזבזת כך את חיי.

נכשלתי כישלון חרוץ, אמא, על שבזבזתי את מאגר הגנים והכישרונות המצטיין שהורשת לי ובחרתי להתמכר לכעס שלי ולכאב

הנורא שלי שהים אני אפילו לא יודעת למה ואיך התחיל. אני חושבת שאני בשלה לומר זאת היום. מודה, עוזבת, ומייחלת לרחמים וחסד זאת הפעם.

המון דברים יש לי לומר לך אמא, ביני לבינך ולא כאן. המון דברים שלא העזתי לומר מעולם ואולי השנים האחרונות הן

התוצאה הישירה של השתיקה הילדותית הזאת.

תיכף אני מתחילה, אמא, ואת תקשיבי לי, נכון?