שכול של אמא

אחד הדברים היפים ביותר בעיר הזאת הוא הטבע שלא נכחד בתוכה, במיוחד בשכונות האמיתיות בדרום, לא הנובורישיות בצפון החדש. ציפורים ועצים, למשל. גם אם הייתי עוברת לגור בקיבוץ מעט דרומה מכאן, כדי לקבל הטבות מס ושקט, לא הייתי מצליחה למצוא מתחרות לחצר שלנו, בלב עיר, במספר הציפורים שחיות בה. אני אוהבת את השקט מתמלא ציוצים עדינים בכל שעה.
היום, בשכבי אפרקדן לכבוד שבת המלכה, ספרתי לפחות חמישה סוגי ציוץ. זה נשמע כמו שיחה שלמה, זה נשמע כמו שפה, זה נשמע כמו ניסיון להסביר את הדו-קיום שלנו ושלהן יחד, אולי. זה נשמע כמו הסבר למה היא עפה לשם, למה היא מביאה זרד מכאן.
ואם הן לא מפסיקות לדבר ביניהן, האם יש להן תבונה כלשהי שמניעה אותן, אני שואלת את עצמי, או שאינטואיטיבית, הן פשוט עושות מה שהן יודעות לעשות, וכדי לקום כל בוקר חדש?
אם יש לך סיבה את יכולה להגיע למקומות נהדרים, את יכולה לעשות את הבלתי אפשרי.
יש להן סיבה לצייץ, להן זאת לא בעיה. אם יש לך סיבה לעוף מעץ לעץ, את תגיעי למלוא פוטנציאל היום יום שלך.
על אדן חלוני מצאתי לא מזמן טרגדיה. כבר פעם שנייה אני מסיטה חלון בתום לב, ומגרשת בבלי דעת אמא יונה מתוך קנה, כשהיא משאירה מאחוריה את פרי בטנה.
בכל פעם שזה קורה אני בוכה אתה. בכל פעם מחדש אני חייבת להבין אם היא ממשיכה לנסות גם בקן הבא שלה, או שהיא מוותרת ומנסה למצוא סיבה אינטואיטיבית לקום בכל בוקר שוב, גם בלעדי מי שהשאירה מאחור, מחוץ לחייה לעולם.
אני לא יודעת אם אחת המצייצות היא האמא השכולה, אני לא יודעת איך לשוחח אתה כדי להבין אם היא מצאה סיבה.



תגובות