אישה אחת, מפורסמת במקרה, כתבה אתמול פוסט על כך שאהבת חייה ואבי ילדיה מת מסרטן לפני שהספיק להגשים את חלומו, מבלי שהיו להם יותר משמונה שנים להיות יחד בתוך האהבה הגדולה שלהם. הוא שאל אותה אם היא מתחרטת שנישאה לו, והיא אמרה שלא, כמובן. אני מסכימה אתה, אבל מי אני בכלל שאסכים כאשר לא זכיתי ללמוד את השיעורים שלי על זוגיות ואהבת אמת כמוה.
אני יודעת רק שלמרות שקיבלתי כאן שיעור על פרופורציות, על ההבדל שבין אובדן לאובדן ועל יכולת השליטה שלנו ברגשות או בחיים של אחרים, לא ניחנתי בגדלות נפש שמאפשרת לי למחול כל כך מהר על עוולות מהלב. אני מאלה שכועסים על עצמם כשהם נופלים במלכודת של אהבות הורגות. אני לא סולחת לעצמי על שהייתי אנושית מספיק להיחשף לכאב של נוכלות רגשית. אני מעדיפה להרוג את עצמי בגלל הטמטום הזה שבמתן אמון בגבר כזה מאשר לסלוח לעצמי על כך. זה שיעור שטרם השכלתי ללמוד.
יש אנשים שלא רצו אותי בחייהם וזה היה חד צדדי וכואב מאוד. אחד מהם כתב לי שהוא לא מתחרט שפגש אותי בגלל כל מה שהענקתי לו ושיניתי אצלו. כהרגלו, הוא לא סיפר את כל האמת ובכך הכאיב לי מאוד משום שאני יודעת שקיבל ממני הרבה יותר משהיה מוכן להודות. הוא חזר לתחייה בזכותי, והזעם הנורא שלי היה על כפיות הטובה שלו. כמו בכל מערכות היחסים שחוויתי אי פעם עם גברים. זה כבר נמאס לי.
אני יודעת, זה האגו שמדבר. זה העלבון על כך שלמרות כל היומרה להיות מלח הארץ ואדם ערכי זרק אותי משום שנמאס לו לשקר לי שהוא אוהב אותי, בגלל המשקל שלי, בגלל המשבר שעברתי והפך אותי לפחות חזקה וכיפית ותומכת. זה לא היה הוגן מצדו אבל לאבד בן זוג בגלל סרטן באמצע האהבה הענקית ומשפחה שלמה זה הרבה יותר נורא.
אני דווקא כן מתחרטת ומתחשבנת עם אלוהים על כך שזאת הדרך שבחר כדי להעביר אותי את השיעורים שעברתי עם הגברים ההם. בסופו של דבר, אני לא מתחרטת אמנם על שום בחירה שלי וכועסת על מי שחושב שזה מה שאמלל אותי.
הייתי שמחה אילו אלוהים או החיים או הגורל או כל מי שמזמן לנו הזדמנויות כאלה היה מקל עליי מאוד וחוסך ממני גברים כאלה. לא יודעת אם זה נכון שרק ככה הייתי לומדת את מה שלמדתי. לא יודעת. הלוואי שהייתי מבינה יותר טוב יותר מהר את כל חומר הלימודים הזה.
אני יודעת רק שלמרות שקיבלתי כאן שיעור על פרופורציות, על ההבדל שבין אובדן לאובדן ועל יכולת השליטה שלנו ברגשות או בחיים של אחרים, לא ניחנתי בגדלות נפש שמאפשרת לי למחול כל כך מהר על עוולות מהלב. אני מאלה שכועסים על עצמם כשהם נופלים במלכודת של אהבות הורגות. אני לא סולחת לעצמי על שהייתי אנושית מספיק להיחשף לכאב של נוכלות רגשית. אני מעדיפה להרוג את עצמי בגלל הטמטום הזה שבמתן אמון בגבר כזה מאשר לסלוח לעצמי על כך. זה שיעור שטרם השכלתי ללמוד.
יש אנשים שלא רצו אותי בחייהם וזה היה חד צדדי וכואב מאוד. אחד מהם כתב לי שהוא לא מתחרט שפגש אותי בגלל כל מה שהענקתי לו ושיניתי אצלו. כהרגלו, הוא לא סיפר את כל האמת ובכך הכאיב לי מאוד משום שאני יודעת שקיבל ממני הרבה יותר משהיה מוכן להודות. הוא חזר לתחייה בזכותי, והזעם הנורא שלי היה על כפיות הטובה שלו. כמו בכל מערכות היחסים שחוויתי אי פעם עם גברים. זה כבר נמאס לי.
אני יודעת, זה האגו שמדבר. זה העלבון על כך שלמרות כל היומרה להיות מלח הארץ ואדם ערכי זרק אותי משום שנמאס לו לשקר לי שהוא אוהב אותי, בגלל המשקל שלי, בגלל המשבר שעברתי והפך אותי לפחות חזקה וכיפית ותומכת. זה לא היה הוגן מצדו אבל לאבד בן זוג בגלל סרטן באמצע האהבה הענקית ומשפחה שלמה זה הרבה יותר נורא.
אני דווקא כן מתחרטת ומתחשבנת עם אלוהים על כך שזאת הדרך שבחר כדי להעביר אותי את השיעורים שעברתי עם הגברים ההם. בסופו של דבר, אני לא מתחרטת אמנם על שום בחירה שלי וכועסת על מי שחושב שזה מה שאמלל אותי.
הייתי שמחה אילו אלוהים או החיים או הגורל או כל מי שמזמן לנו הזדמנויות כאלה היה מקל עליי מאוד וחוסך ממני גברים כאלה. לא יודעת אם זה נכון שרק ככה הייתי לומדת את מה שלמדתי. לא יודעת. הלוואי שהייתי מבינה יותר טוב יותר מהר את כל חומר הלימודים הזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה