"אני מבינה עכשיו", "אני מבינה עכשיו".
אני מבינה מאז יום שלישי עד היום בשעה 14:07.
הייתי פעם המון צבעים והיום אני בז', ושנהב, וחום אדמה, ובז' כהה קצת יותר, אבל פחות סגול עז, ופחות ורוד מתוק וורוד עדין.
בטח לא אדום.
אלה הגוונים של הנשיות שאני זקוקה לה היום.
אלה הגוונים שהופכים אותי סבירה לעיכול.
צפיתי בסרט ישן של אליזבת טיילור, וגם שם התסריטאי והבמאי היו חייבים להרוג אותה בסוף, כשהעדיפה רק את עצמה.
נשים מתות בסוף האופרה בכ פעם שהן נשארות לבד, התווכחתי פעם עם מורה לפילוסופיה שלי, שהתברר אחר כך שהוא גם זמר אופרה. סיפור אמיתי.
"לא נכון", אמר לי, "יש אחת שלא, ברונהילדה".
טוב, זה וגנר, אז אני לא מתמצאת אז שאלתי, "בתור מה נשארה לבד?".
"בתור האמא הגדולה", ענה לי, ושתק.
"אתה רואה? לבד לבד כאישה הן לא יכולות לחיות כי הורגים אותן בסיפור".
בדיוק כמו תלמה ולואיזה הארורות שלא היו חייבות למות אבל בסופו של דבר הרגו אותן כי לא גברים ולא נשים יכולים לסבול נשים כאלה, ולכן הן גם לא סבלו את עצמן.
מיום שלישי עד היום כל שעה הבנתי קצת יותר, עד שהיום הבנתי לגמרי.
זה לא חייב להיות ככה, וזה מה שהבנתי השבוע.
אני לא חייבת למות מתחת לשומן.
אני לא חייבת למות כי אני שותקת מרוב הסיפורים שאני רוצה לחיות.
אני לא חייבת לבלבל בין איילת שרוצה לכתוב כדי שיאהבו אותה לבין איילת שחייבת לכתוב את האמת שלה גם אם יהיו אנשים שלא יאהבו את זה כלל.
ואני רוצה כל כך שיאהבו אותי.
כמו כולם, אולי קצת יותר.
אני מבינה שאני מחוץ לרחם עכשיו, ואי אפשר לדחוף אותי יותר בחזרה.
דווקא נעים בחוץ, והצבעים כל כך בהירים, כמו שיר חדש, כמו הקצב שהיה רק שלי.
אני כותבת מהיום צבע חדש.
זה כל מה שאני מבינה עכשיו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה