הדרמה בצהרי השבת

דרמה בצהרי השבת

בדרמה שהתרגשה עלינו היום בשכונה הייתי לאה גולדברג וידידיה מרחוב ארנון, לשעה קלה. ואחר כך חזרתי להיות התינוקת שגדלה כאן בבניין לפני חמישים שנה ומיד אחר כך חזרתי להיות מי שאני, עם מבט לעתיד שאני לא משתגעת עליו.

אני לא זוכרת מה קדם למה בצהריים: נביחות הכלבים הפסיכוטיים בקומה מתחתיי ובחצר מלפניי, יללות גור חתולים רך ומכוער, קריאות נרגשות וצעקות של הילדים שאני אוהבת כאן כל כך, חבטות ותזוזה בתריסי המרפסת שלי. קמתי לבדוק. הסטתי את התריסים והרשתות וראיתי את גור החתולים בקצה מסילת החלונות.

הכלבים אצל השכנים למטה נבחו. הילדים משלושת הבניינים הראשונים של רחוב ההסתדרות התגודדו למטה בפנים אחוזי בעתה ודאגה. ילדה אחת, ט', כבר הייתה בדרכה למעלה על סורגי הקומה שמתחתיי להציל את החתלתול, ומיד הוריתי לה לרדת ולעלות אליי הביתה בדרך המקובלת לקחת את החתלתול.

רק זה חסר לי, שהחסמב"ה מרחוב ההסתדרות תסתיים בשבירת מפרקת מהמרפסת שלי, לעיני הילדים המושלמים והמתוקים האלה.

שתיים מהן עלו אליי ולקחו את הגור הקטן למטה בקופסת קרטון, מרוצות שהצילו נשמה קטנה שאמה העלתה אליי, והן חשבו שהיא אבודה. החבורה האכפתית למטה הסבירה לי שהם הזיזו את הגור ממקומו מאחורי השיחים, שם הוחבא על ידי אמו, כי פחדו שלא ישרוד שם. הסברתי להם שבדיוק בגלל זה האמא הרחיקה אותו עוד יותר מעלה, מחשש שיבולע לו. אבל הם האמינו שהם המלאכים הקטנים של הגורים חסרי הישע והשארתי לכולם לטפל בגורים האלה כמו שידעתי שיטפלו.

ואז נזכרתי. כשהייתי בת שנתיים נפל גור הכלבים שלי כאן בבניין הזה ממש מקומה שלישית. באותה החצר שעמדו בה הילדים וקראו אליי הסתובבתי עם סבא שלי להציל את שלי. כאן עשיתי צעדים ראשונים. כאן שיחקתי והכרתי חברים ראשונים.

היום חשבתי על הקלישאה, מאוצר הקלישאות שאני בודקת מדי פעם. על כך שילדים הם הדרך שלנו להנציח עצמנו בגנים שלנו, במורשת שלנו, בכל הגאווה שלנו בנו שאנחנו מעבירים הלאה. לי זה לא יקרה, כמובן. אני כותבת על זה כל הזמן לעייפה, אבל אין ברירה אלא להבין סופית שהמורשת שלי, אם אבחר שתהיה כלל, היא או הכתובים שאני משאירה מאחוריי, או אנשים שיזכרו אותי מדי פעם גם לאחר שאסתיים, או משהו שבאמת יועיל לכמה שיותר בני אדם כך שלא תהיה ברירה. יהיו דברים אחרים שיישאו אותי הלאה במקום הגנים שלי.

או שאחליט סופית שזה באמת לא משנה יותר. שאצליח לחיות עם זה שזה נגמר בי. שזה בסדר גמור שהכישורים שלי לא יעברו לאף אדם, שהיכולות שלי ייעלמו אתי, שמה שיש לי לומר, שהדרכים המופלאות שבהן הגעתי למה שאני לא ייוודעו לאף אחד, שלא יהיה יותר סיפור משפחתי משלי, שאני עד כדי כך יחידה ומיוחדת ואי אפשר שתהיה עוד אחת כמוני כי העולם באמת כבר לא יכול לשאת עוד ממני. זה די והותר לו. שהגיע הזמן לחוס עליו בזמן שאני מבקשת גם לחוס על עצמי.

אולי זה בסדר גמור להבין שאפשר גם לפעול בניגוד לציווי האבולוציוני האלוהי. שעדיף להסתיים בקול דממה דקה בעוד כמה עשרות שנים, כשאלה שהכירו אותי כבר לא יהיו ולא יישאו את זכרי, ולא יישארו כתובים שלי, ולא תהיה כבר טכנולוגיה שתוכל לרשום לנצח את המגוון שהותרתי בפורמטים הטכנולוגיים שידועים לנו כעת, וזה בסדר גמור שאיעלם.

הרי אף אחד לא יזכור את גור החתולים הזה מלבד הילדים שיגדלו, ויספרו בו פעם, בעוד חמישים שנה, שהם גרו אי אז בבניין הזה, והם הצילו גור חתולים שאמו העלתה בשיניה לקומה השנייה והם עשו כל שביכולתם להציל אותו מכליה.

כליה היא כאב נורא. זהו שקר נורא שמספרים לנו שאת המוות לא מרגישים כי אנחנו כבר לא נהיה כאן. עובדה. אני יודעת מהו כאב של כליה כבר עתה, והוא בלתי נסבל, ואני גיבורה בעיני עצמי על שאני נושאת אותו יום יום, שעה שעה, ילד ילד שאינו שלי, כל אהבה שחמקה ממני, כל פיסת חיים פשוטה ושלווה שהייתה המתנה שנמנעה ממני.

איך אני מחייכת עדיין בכל בוקר כשאני קמה? אולי משום שבאמת כל הכוחות שהיו יכולים להיות מוקדשים לילדיי מרוכזים רק בי ביום יום הזה. אולי זהו החסד הקטן שאלוהים עושה למי שמקצה משאבים בתבונה או בלית ברירה, בציווי אלוהי אבולוציוני לשרוד למרות הכל ואף על פי כן. קשה לומר תודה, אבל לו יהי, ואמן.