שיעורים בזוגיות - מריבות

אף פעם לא הבנתי למה בני זוג רבים, במיוחד אלה שרבים המון ונשארים יחד. החיים שלי מוקפים בהם, כמו בתי ספר שדה בכל מקום עד שאלמד מניסיון של אחרים, כנראה, מה לא להשאיר בחיי.

אני לא יודעת אם ריב עדיף משתיקה מעיקה, ואני לא נאיבית לחשוב שאין כזה זוג ללא חילוקי דעות. הריב מאפיין את עומק התקשורת ביניהם, אולי זאת השפה היחידה שנותרה להם לדבר ביניהם, וזה מה שמחזיק אותם יחד חזק יותר מהפחד להיות לבד. לא יודעת. מי אני שאגיד, לאחר שכל חיי נמנעתי ממערכות יחסים עם גברים גם בגלל הפוטנציאל של הריבים וגם בגלל האפשרות שיגרשו אותי מחייהם.

מרוב הימנעות מהסיכוי לגירושין, יצא שלא למדתי מעולם לריב בדרך בונה, להתווכח בכבוד מבלי לתת לחילוקי דעות לפרק את החיים שלי לרסיסים, כי זה מה שלמדתי בבית. כשרבים אתי אני בדרך כלל משתתקת, ונעלמת כי ככה למדתי. לא רוצים אותי אם צועקים עליי. לא אוהבים אותי כלל אם כל כך קל לוותר עליי ולומר לי מה שאומרים לי. אני יודעת שזה ילדותי, אבל איפה ראיתם "מריבה בוגרת" באמת?

ועדיין, אני מעדיפה ויכוח על פני שתיקת פאסיב-אגרסיב חונקת למוות, כמו זוגות רבים שאני מכירה, שחיים בריחוק מוחלט כדי לא לתת לזיזים שלהם להחליק ולהצטמצם מרוב חיכוך, הופכים אותם לחלקים שלמים זה לצד זה. דממה מוחלט וניתוק מגע בתוך השליה העוטפת אותם עם הילדים והכלב והמשכנתה, כדי שלא לתת לזיפים שצמחו מהם לדקור זה את זה.

היום בצהריים התפרצו בני הזוג שכל השכונה שומעת אותם בדרך כלל, את האישה שצורחת בקול צווחני ומאוס ואת הגבר שמקלל כמה היא הורסת את חייו, חולת הנפש הזאת, ומאוחר יותר בוודאי ילך לשתות כי הוא חייב להישאר אבא מתפקד לילדיו. כל אחד וטענותיו הצודקות נגד השני.

כבר כמה שבועות היה שם שקט יחסי, וזה לא חדש לנו כל הטענות האלה, אלא שהפעם כולם היו בחצר, גם ילדיו, מתעלמים מכך. כל הכאב והכעס זורמים לחצר כמו ביוב עכור של בני זוג שאף אחד כבר לא מבין למה הם אינם מכריעים לכאן או לכאן – להפסיק לאמלל זה את זה בדרך זו או אחרת. לכן, בצהריים נזכרתי שמעולם לא הבנתי למה בני זוג רבים זה עם זה ולא מתגרשים כמו הוריי.  

אחר כך התחלתי אני להעלות בדמיוני טענות נגד שלושת הגברים האחרונים בחיי, כי הבנתי שמעולם לא ידעתי שברגע שמתחיל ריב מסוים אתם, והם לא רוצים לפתור אותו, זאת אני ולא הם. אני לא האחת. הייתי חייבת להיפרד לשלום במקום להמשיך לנסות שוב ושוב את הקלישאה המטומטמת של קואוצ'רים ויועצי זוגיות "לתקשר", "לדבר", "ליצור דו-שיח כדי לצמוח יחד", ועוד שטויות שמדגימות כמה אנחנו מכורים למכשירי החייאה ותרופות שמאריכות חיים על חשבון איכותם. אמצעים מלאכותיים במקום להעדיף את מכת החסד שממיתה באבחה אחת ומדויקת כל קשר שבו כבר למדנו שיעור מדויק, וכעת עלינו להמשיך הלאה לשיעור הבא.

כבר כמה ימים אני מנסה ללמוד את השיעור הזה מהזיכרונות שמכים בי בניגוד לרצוני, בחיי שבניגוד לרצוני. חבטות וו הולמות בי משלושת הגברים האחרונים שאתם ניסיתי מאוד כמיטב יכולתי, מבלי להבין שהם היו המורים שלי לקורס מתקדם "אילו גברים אינם מתאימים לי", גם אם במבט ראשון היו בהם מאפיינים שאהבתי, שדיברו ללבי, שכבשו את המוח שלי עד שהעזתי לספר לעצמי סיפור מתוק על אהבת אמת על זוגיות ואפילו, אצל שניים מהם, גברים שילוו אותי במסעי להיות אמא. ככה הם הבטיחו לי, גם בכתב.

בדקתי אתם כל הזמן, אגב, כי זה שיעור שלמדתי מזמן – אם לא תשאלי, איך תדעי, בתי? אז שאלתי והם הבטיחו לי שאכן, הם כאלה, והם יהיו אתי ויחזיקו בידי ואוכל לחסות בביתם ותחת כנפיהם בזמן שאנסה להרות וללדת את ילדיי, והם יהיו שם בשבילי. זה מה שהקסים אותי, זה מה שמקסים את כולנו, גברים ונשים כאחד, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו שהנה, רוצים אותנו כל כך כדי להקים משפחה, כל המעטפת, כל המכלול, כל הקשיים והמורכבות.

אז חשבתי. ולא הקשבתי למריבות העקרוניות מאוד, ולא נתתי לבי לסימנים המובהקים שאני והם לא ממש יחד. והם מדברים מילים, מילים, מילים, עד שמתפוצץ השקר הגדול.

היום בצהריים הבנתי שאני חייבת לומר לעצמי את המילים הבאות: "הם לא אהבו אותך, הם לא רצו אותך, את אולי נהדרת אבל את לא האחת, לא בשבילם, את לא מושלמת כפי שאת בשבילם ולכן הם עשו הכל כדי לא להיות שם עוד".

אחרי שאומרים מילים קשות כאלה חייבים לנוח, חייבים לנשום עמוק, חייבים להפנים זאת כי תמונות הבלהה שעלו בי היו שלהם נתקלים בי באיזה שוק או רחוב או חנות או בית קפה, ואני אזעם ואוציא עליהם את כל הכעס שלי במקום לנשום עמוק ולהבין שאת השיעור שלי קיבלתי מהם, והם בסך הכל המורים שלי לשעבר.

משום שאם לא אלמד את השיעור הזה, הם יחזרו שוב ושוב בצורת גוף אחר, בשם אחר של גבר נוסף, ויכריחו אותי ללמוד שוב ושוב את השיעור הבסיסי בשינון המריבות הנושנות ההן, שאדע אותן כמעט בעל פה, ואמשיך לשאול את השאלה שרק אוהבי אמת יודעים שהיא כמעט מיותרת כשהלב פתוח לרווחה, קולט ומשדר בסנכרון מלא:

"אתה אוהב אותי באמת?".