הזמיר הנסתר והחומות ההגיוניות:
שעת הדמדומים של מוצאי שבת מוציאה לחצר בבניין שלי את הילדים הקטנים שהוריהם מותשים מזמן האיכות המשפחתי הארוך יחד, ואני, סרוחה באותה תנוחת שבת שלי במיטה, עם הספרים שלי, הכריות שתומכות בגב והכרית שתומכת בברכיים, פוך פרוס מעליי, לא מוכנה לזוז ממנה מלבד אכילה מועטה וצרכים גופניים, פותחת לרווחה את החלון ומקשיבה להם.
הרגליים הקטנות רצות והכדור נחבט ואני מחייכת בהנאה.
חיכיתי להם כל השבת וכעת אני פתאום בוכה. אני משוגעת?
רק כמה שעות קודם, בצהריים, חשפתי את עצמי לשמש במיטה, ריקה ממחשבות לחלוטין, ושמעתי את השכן הנחמד כועס שלא נתנו לו לאכול כמו בן אדם וידעתי שהנה זה מתחיל שוב
כעת הוא יכאב מול כולם.
אני מניחה את הספר ומתחילה להאזין לקריאות הכאב השתויות שלו.
מכולם, אני זאת שיודעת שהוא שותה כמו שאני אוכלת כדי לא לרזות לעולם. אין הבדל בינינו כלל.
הוא מטפל במשפחה ולא בעצמו, ואין לו דרך להודיע לעולם שהוא נורמלי כל כך מלבד שתייה שמוציאה אותו באישון לילה ובשעות המוארות של השבת. אני לא יודעת מי עוד יודע כמוני כמה הוא נורמלי בכאבו.
רוב האנשים מתכווצים מולו.
כשהוא צועק לעומתנו אני לא בסדר בעצמי, כי אני בדיוק כמוהו ואני מתחבאת מעיניו מתחת לפוך שלי ולא מספרת לו לעולם שהוא לא היחיד בבדידותו ובכאבו.
לזרים בפייסבוק אין לי בעיה לכתוב "אתך בכאבך" כשהוא נשמע בדיוק כמוני ואני לא מעזה לומר לו זאת.
"שבת שלום, צדיק!" הוא אומר מהספסל לשכן אחד וחוזר לדבר לאלוהים. כשהוא מנסה לומר שבת שלום לעוד שכן אחד שעובר שם הוא מוסיף מיד בכעס שהוא לא אוהב אנשים שאומרים שלום רק כשהם צריכים משהו ולא אומרים אף פעם שלום נעים כזה, כל הזמן. ואז מגיע הרגע שאני מחכה לו בדרך כלל, הוא מתחיל לשיר, ולסלסל כל כך יפה, שוב.
לא נעים לי לספר עד כמה אני מחכה לרגעי הכאב האלה כשהוא שר.
בלילות, לבד מול הירח הוא יושב על הספסל ושר "מי אוהב אותך יותר ממני", ושוזר פיוטים לתוך הסלסולים שלו ואני עוצרת את הנשימה מרוב יופי.
זמיר נסתר.
אחר כך עייף והלך לישון שנת שותים.
אני נרדמתי מאותה סיבה.
כשהילדים יצאו כמה שעות אחר כך להוציא את השבת חייכתי בהתחלה ואחר כך התחלתי לבכות ונבהלתי. איזו פינאלה לשבוע נורא.
"את לא משוגעת", אמרתי לי. "את לא משוגעת כי את הכי נורמלית בעולם כשאת עצובה".
בכל חיי יש לי רק שלוש קנאות: קנאה בנשים שהייתה להן תקשורת ויחסים מצוינים עם אמן, בנשים שהן אמהות, באנשים שכותבים טוב ממני או שכתבו משהו שלא חשבתי עליו בעצמי. אני יודעת, עם זאת, להשתמש באחרים למטרת אומדן עצמי, להעריך אם אני נורמלית באמת או או שרק אני כזאת, ואיך זה יכול להיות. למה אני לא אחרת, כמוהם?
אני כל כך קרובה לאחרונה להכרעות, ואני עושה עבודה כל כך חשובה לגעת בעצם שחשפתי, לגעת בפצעים המוגלתיים שהשאירו לי כל האהבות והאהבות-לכאורה שלי. אני חייבת לומר שהפצעים האלה כבר לא מדממים מזמן והתמונות דהו כל כך אבל השבוע, לא יודעת למה, אולי משום שצללתי לאחרונה לכל הזרמים האלה מתחת לעצמי, נסעתי קרוב לפצעים וראיתי שם כל כך הרבה זיהום ומוגלה ואני לא יודעת איך לנקות ולגרום לפצעים האלה להצטלק אחת ולתמיד.
אני אוכלת כדי לא לרזות שוב לעולם, כדי לא לתת לאף אדם הזדמנות לרמות אותי באהבה, כדי להתקרב אליי ולהשלות את עצמי שהסודות שלי אהיבים, שהבחירות שלי מקובלות, שאני בסדר גמור ושאפשר לאהוב אותי מבלי לשפוט, מבלי לנטוש, שאם אתאהב זה יהיה הדדי, שלא ישקרו לי לעולם, שיכבדו את הבדידות והכאב שלי כמו שאני מכבדת את הכאב והבדידות שלהם.
אבל זה לא קורה לעולם, כל חיי.
אז אני מעמיסה על עצמי חומות הגיוניות וטבעיות שירחיקו עוד יותר ויקשו לאהוב. ככה נוח לי, גם אם זה הורג אותי ושולח אותי לבית החולים. יש מחלות הרבה יותר קטלניות משומן.
אני לא משוגעת ולא משתגעת כלל. אני פשוט מאלה שקיבלו קול כדי לצעוק שנכון, אמנם הבדידות לא עושה טוב, אבל האהבה גומלת רעה תחת טובה פי אלף מונים. שאהבה היא רעה חולה הרבה יותר מהאוויר הקר שאינו מתחמם לעולם במיטה בזכות גוף אחר לידי, אלא זורם חופשי מכל עבריי, נושף בעדינות על הפצעים שהשאירו לי אותם אוהבים כוזבים, פצעים שעשיתי אני לעצמי כשהסכמתי להשתכנע שאני בדיוק כמו כולם - נורמלית שאפשר לאהוב אותה בטבעיות, ולא לפצוע אותה פצעי מוות בלתי הפיכים, ממאירים.
הוא שותה ואני אוכלת כי מה שהורג אותנו זה לעולם לא הגוף, אלא הלב שהאמין ונתן צ'אנס.
מה יותר נורמלי מזה, אני שואלת אתכם.
תסכימו אתי שאני לא משוגעת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה