הילדים בחצר תמיד נעים בגלים, בקצב המשחק שלהם, והיום בשמש כולם יצאו החוצה חוץ ממני. הם הסתובבו בחצר וחיו, אני התחרדנתי על המיטה בחצי גוף עירום בשביל ויטמין D, וקראתי. ושמעתי, והקשבתי.
ילדים נכנסו ויצאו בגלים מהבית ולחצר והבנתי סוף סוף, שוב. הבנתי איך התנועה של ההתמודדות שלי עם ההנחתות של החיים מסתנכרן עם קצב הגלים שמוכתב על ידי רמת העניין של הילדים. ואני מזכירה לכם, זהו הבניין שבו גרתי בגיל חצי שנה, שבו התחלתי לגלות את קצב הגלים שלי. עכשיו אני מבינה המון. עכשיו אני גם מבינה אפילו אותי של פעם ועד היום.
לשמחתי, שמחת ADHD אמיתית, אני משתעממת מהר מאוד מעצב, דכדוך, נבירה והתבכיינות ומוצאת את הרגע שלי לנוע הלאה. רק כשזה לא קורה אני יודעת שיש כאן בעיה אמיתית, אבל בדרך כלל אני מחכה לגל שיעבור ואחזור לעצמי.
היום, תוך כדי חילוץ עצמי הבנתי שוב למה אני מתקשה לשחרר. זה לא אנשים, זה אותי והאגו שלי. העלבון שלי על כך שלא רצו את מה שיש לי להציע, מה שרציתי לתת, מתבטא בכיסוח עצמי כאילו אני זאת שלא שווה שום דבר, כשבסך הכל אני לא שווה שום דבר רק לאותם אנשים.
לגיטימי, אבל אני כועסת על עצמי שבזבזתי את זמני על אנשים שניצלו וזרקו ולא הייתה להם בעיה לסלוח לעצמם על שהם כאלה. רק אני תקועה באגו המנופח שלי, שמסרב להתנחם.
יופי נחמה, שחררי. זה כל מה שהבנתי מהוויכוחים של הילדים בחצר. רגע אחד הם רבים כאילו הם רוסיה וארה"ב. אבל בגל הבא הם משחקים אחד עם השני כאילו לא קרה שום דבר רק לפני כמה דקות. יופי נחמה, הגיע הזמן שגם האגו שלך ישתחרר סוף סוף. הם רצים ואני מרגישה שוב את קיץ 2012 חוזר אליי, תודה לאל.
כל כך הרבה זמן ניסיתי לחזור ולהרגיש משהו מההתלהבות ושמחת החיים שהייתה לי בסוף שנת 2012, השנה שבה התחלתי לזנק, לפני שקרו הבחירות האיומות שלי בכל כך הרבה אנשים מאכזבים ופוגעניים, רק כי רציתי להאמין, רציתי לאהוב, רציתי למגר את הבדידות ולהצליח בדרכי.
היום, בשמש למחצה, התחלתי להרגיש זיק קטן מכל זה, וזה מספיק טוב בשבילי לשם ההתחלה.
בתצלום: הפינוק הצנוע שהרשיתי לעצמי, לביבות אשל צנועות שעליהן הונחו מעט חמאה ושוקולד מריר, עד התכה מענגת של החושים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה