אני חייבת לספר לך משהו, בהמשך לשיחתנו באמצע הלילה, ריבון, כי לא עיבדתי זאת עד תום. אחת אחר חצות, אני מקבלת מייל על שפישלתי בעבודה מסוימת, לא מתווכחת. לקחתי על עצמי אתגר שרציתי מאוד לעמוד בו ונכשלתי. כעת, או שאלמד את הגבולות שלי מחדש או שאלמד לעשות את זה טוב יותר.
ממשיכה להאזין לשיעור על קונטרול פריקס של מריאן ויליאמסון, ומבינה מה האגו כמעט עשה לי כשלקחתי על עצמי את המשימה הזאת. נקודות על אומץ? לא יודעת. משהו השתבש באמצע. לא נותר אלא לסגת בכבוד, להפסיק להאשים את עצמי ולהמשיך הלאה. לא להיצמד לזה באובססיה כמו פעם.
אבל אז מריאן ממשיכה לדבר על הניסיונות שלנו לשלוט באהובינו ולשנות אותם, כשאנחנו שופטים אותם כל הזמן. הם מונעים מאתנו את האהבה שאנחנו רוצים ואנחנו סובלים. אנחנו לא סובלים כי הם לא אוהבים אותנו. אנחנו סובלים כי נסגרנו בתוך עצמנו והפסקנו לאהוב את כ-ו-ל-ם בגלל הדחייה הזאת. ההיצמדות לכך גורמת לנו סבל.
ואז, אז ראיתי את האור, פשוטו כמשמעו. ואז הבנתי סוף סוף. הבנתי מה הפיל אותי כמעט לקבר. התאהבתי כאישה בוגרת לראשונה בחיי רק בגיל 47. הבנתי למה פחדתי לאהוב ממש עד אז. נניח כרגע לחוויות הילדות שלי שלימדו אותי שכל מי שאני אוהבת פוגע בי וזה אסון להפנות אליו את הגב, מבית ומחוץ.
נניח כרגע לעובדה שאני נינג'ה כי אין לי גבר שיגן עליי ומעולם לא היה מאז שסבא שלי גידל אותי ועזב את ישראל מתישהו בילדותי, משאיר אותי לבד עם אמא ואבא שלא ממש יכלו להגן עליי. הבנתי מה קרה הפעם בשלוש השנים האחרונות, וזה מה שחשוב.
מה שקרה הוא שכל מה שאי פעם דמיינתי לעצמי כגיהנום בסיפור אהבה הופיע בסיפור הזה. כל מה שפחדתי ממנו אי פעם שיקרה לי כאשר אתאהב קרה לי הפעם, כולל השקר הגדול ביותר - לאהוב גבר ולתת לו את המיטב שבי, ויש המון, ללכת לאיבוד בתוך זה כי הייתי נואשת לאהבה, ואז לגלות שאחרי שקיבל ממני הכל הוא לא אוהב אותי כלל. שדים זה שם קלוש מדי למה שציירתי לעצמי כל הזמן.. מכשפות וכשפים, לחשים רעים וכל החושך ורשע שיכול לצאת מתוכנו כשאנחנו פוחדים מכך שלא אוהבים אותנו. כל מכשף או מכשפה רעה היו פעם אנשים טובים שפגעו בהם אנושות, ופחדתי מאוד להפוך לכזאת, והנה, הייתי בדרך לשם מרוב זעם, כי מי כמוך מכיר את הכוחות שלי. בדיוק כפי שאני מסוגלת להיטיב אני מסוגלת לפשל ולפגוע. אני והפה שלי במיוחד.
ונוסף לכל, לדעת שאם אשפוט אותו על כך אשנא את עצמי עוד יותר. שאם אכנע לאגו ואבוא אתו חשבון כמו שעשיתי שנה שלמה בסוף אקרוס ואגיע לבית החולים, מה שבחיים לא קרה לי, והנה הפעם זה קרה. אני מבינה כעת שעברתי את הגיהנום הגדול ביותר בתוכי, והצלחתי לשרוד. אני מבינה כעת שהשיעור הכי גדול שלי מי אני בתוך סיפור אהבה כבר נלמד, אני מקווה כל כך, ריבון, כי מה עוד מחכה לי כתרחיש הנורא מכל באהבה? כל הפחדים שלי התממשו כבר, כולל בגידות ומעילות באמון. זה דווקא פחות נורא בעיניי,
אגב משקרים. כשמישהו משקר לי אני מאבדת שליטה על עצמי ונכנסת לאמוק. זה משום שהפחד הכי גדול שלי הוא לחיות בשקר כמו רבים כל כך שאני רואה סביבי. ברור לי שחלק מזה בלתי נמנע כי זאת הדרך של המוח להתמודד עם דברים. אבל לשקר לעצמי שאוהבים אותי כשלא, זה מה שהרג אותי כמעט.
הנה, ריבוני, למדתי והחכמתי. אומרים שאם לומדים את השיעור הוא לא יחזור להעמיד אותי בניסיון שוב, אלא אשתחרר ממנו ואעבור סוף סוף למישור היחסים הטובים יותר, הבוגרים יותר, אם אלמד להפסיק לפחד ולשנוא ולכעוס. אני לא כועסת עליו-עליי יותר. אני אוהבת אותו אהבת נפש כאדם ומאחלת לו רק טוב. אני לא רוצה להתנגש בקירות של עצמי שוב ושוב.
הנה, ימי סליחות עדיין ואני מעזה לבקש מעצמי סליחה על שהפסקתי לאהוב. אני שוב כמו שאני מכירה אותי מאז ומקדם. האם למדתי את השיעור על אהבה שרצית שאלמד? האם תשקול להעניק לי כעת את הנס הבא? האם אפסיק סוף סוף להתייסר על כך?
אמן ותודה.
ממשיכה להאזין לשיעור על קונטרול פריקס של מריאן ויליאמסון, ומבינה מה האגו כמעט עשה לי כשלקחתי על עצמי את המשימה הזאת. נקודות על אומץ? לא יודעת. משהו השתבש באמצע. לא נותר אלא לסגת בכבוד, להפסיק להאשים את עצמי ולהמשיך הלאה. לא להיצמד לזה באובססיה כמו פעם.
אבל אז מריאן ממשיכה לדבר על הניסיונות שלנו לשלוט באהובינו ולשנות אותם, כשאנחנו שופטים אותם כל הזמן. הם מונעים מאתנו את האהבה שאנחנו רוצים ואנחנו סובלים. אנחנו לא סובלים כי הם לא אוהבים אותנו. אנחנו סובלים כי נסגרנו בתוך עצמנו והפסקנו לאהוב את כ-ו-ל-ם בגלל הדחייה הזאת. ההיצמדות לכך גורמת לנו סבל.
ואז, אז ראיתי את האור, פשוטו כמשמעו. ואז הבנתי סוף סוף. הבנתי מה הפיל אותי כמעט לקבר. התאהבתי כאישה בוגרת לראשונה בחיי רק בגיל 47. הבנתי למה פחדתי לאהוב ממש עד אז. נניח כרגע לחוויות הילדות שלי שלימדו אותי שכל מי שאני אוהבת פוגע בי וזה אסון להפנות אליו את הגב, מבית ומחוץ.
נניח כרגע לעובדה שאני נינג'ה כי אין לי גבר שיגן עליי ומעולם לא היה מאז שסבא שלי גידל אותי ועזב את ישראל מתישהו בילדותי, משאיר אותי לבד עם אמא ואבא שלא ממש יכלו להגן עליי. הבנתי מה קרה הפעם בשלוש השנים האחרונות, וזה מה שחשוב.
מה שקרה הוא שכל מה שאי פעם דמיינתי לעצמי כגיהנום בסיפור אהבה הופיע בסיפור הזה. כל מה שפחדתי ממנו אי פעם שיקרה לי כאשר אתאהב קרה לי הפעם, כולל השקר הגדול ביותר - לאהוב גבר ולתת לו את המיטב שבי, ויש המון, ללכת לאיבוד בתוך זה כי הייתי נואשת לאהבה, ואז לגלות שאחרי שקיבל ממני הכל הוא לא אוהב אותי כלל. שדים זה שם קלוש מדי למה שציירתי לעצמי כל הזמן.. מכשפות וכשפים, לחשים רעים וכל החושך ורשע שיכול לצאת מתוכנו כשאנחנו פוחדים מכך שלא אוהבים אותנו. כל מכשף או מכשפה רעה היו פעם אנשים טובים שפגעו בהם אנושות, ופחדתי מאוד להפוך לכזאת, והנה, הייתי בדרך לשם מרוב זעם, כי מי כמוך מכיר את הכוחות שלי. בדיוק כפי שאני מסוגלת להיטיב אני מסוגלת לפשל ולפגוע. אני והפה שלי במיוחד.
ונוסף לכל, לדעת שאם אשפוט אותו על כך אשנא את עצמי עוד יותר. שאם אכנע לאגו ואבוא אתו חשבון כמו שעשיתי שנה שלמה בסוף אקרוס ואגיע לבית החולים, מה שבחיים לא קרה לי, והנה הפעם זה קרה. אני מבינה כעת שעברתי את הגיהנום הגדול ביותר בתוכי, והצלחתי לשרוד. אני מבינה כעת שהשיעור הכי גדול שלי מי אני בתוך סיפור אהבה כבר נלמד, אני מקווה כל כך, ריבון, כי מה עוד מחכה לי כתרחיש הנורא מכל באהבה? כל הפחדים שלי התממשו כבר, כולל בגידות ומעילות באמון. זה דווקא פחות נורא בעיניי,
אגב משקרים. כשמישהו משקר לי אני מאבדת שליטה על עצמי ונכנסת לאמוק. זה משום שהפחד הכי גדול שלי הוא לחיות בשקר כמו רבים כל כך שאני רואה סביבי. ברור לי שחלק מזה בלתי נמנע כי זאת הדרך של המוח להתמודד עם דברים. אבל לשקר לעצמי שאוהבים אותי כשלא, זה מה שהרג אותי כמעט.
הנה, ריבוני, למדתי והחכמתי. אומרים שאם לומדים את השיעור הוא לא יחזור להעמיד אותי בניסיון שוב, אלא אשתחרר ממנו ואעבור סוף סוף למישור היחסים הטובים יותר, הבוגרים יותר, אם אלמד להפסיק לפחד ולשנוא ולכעוס. אני לא כועסת עליו-עליי יותר. אני אוהבת אותו אהבת נפש כאדם ומאחלת לו רק טוב. אני לא רוצה להתנגש בקירות של עצמי שוב ושוב.
הנה, ימי סליחות עדיין ואני מעזה לבקש מעצמי סליחה על שהפסקתי לאהוב. אני שוב כמו שאני מכירה אותי מאז ומקדם. האם למדתי את השיעור על אהבה שרצית שאלמד? האם תשקול להעניק לי כעת את הנס הבא? האם אפסיק סוף סוף להתייסר על כך?
אמן ותודה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה