לפני שנה עשיתי לי את חודש הסליחות משמעותי יותר בפוסטים על סליחות שרציתי לבקש מעצמי. אחת הסליחות הייתה על כך שזלזלתי במתנות ובכישרונות שלי, בדיוק כמו שיש לכל אחד, יחד עם זה שהכרתי בכך שעליי ללמוד ענווה. ובכן, קיבלתי השנה שיעור בענווה מהסרטים, באבו-אבוהה. כעת אני צריכה ללמוד לשחרר את המעצורים על הייעוד שלי, יהיה מה שיהיה. אני יודעת מה אני אמורה לעשות, אני אמורה לכתוב כמיטב יכולתי את הסיפורים שלי בדיוק מה שאני מדרבנת בו אחרים לעשות ונכשלת בכך בעצמי. אבל אני לא מצליחה. ואני יודעת שרק אני אחראית לכך ולא שום דבר אחר.
בקיץ שעבר שאלתי את עצמי:
"אם לא אפתח את המתנות היפות שלי, איך איהנה מהן?
אם לא אגיד תודה על שקיבלתי אותן, איך אראה אותן?"
זמן רב חששתי שאולי בכל זאת זה לא זה, אולי זה בעצם רק זה וזהו. אולי אני אמורה לעשות משהו אחר, אולי אין לי מה לפנות בדרך הזאת, אולי זה לא בדם שלי. זאת הפעם השנייה בחיי שיש לי מעצור כתיבה יצירתי אמיתי. חשבתי שאני מתיימרת להיות משהו שאני לא. שברתי את הראש למה להמשיך בכלל והאם יש לי מה לומר ואם מותר לכתוב גם כשזה לא הכי טוב אלא רק האמת שלי.
אני מדברת על הכתיבה החודרנית ביותר שלי, כתיבה ארוטית שהיא כתיבת נשמה כי אצלי זה מחובר. בלי בושה שקפצה עליי משום מקום, בושה שלא הייתה בי מעולם. פחד הדחייה של גברים ונשים שנרתעו מהכנות שלי הכריע אותי לנסות להיות מקובלת חברתית כדי לא למות מבדידות ומנידוי. כנראה שבגלל זה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב את הספרים שלי על כך. אני נעצרת בכל פעם מחדש אחרי כמה דפים וחוזרת לאחור לתקופה שבין גיל עשרים ומשהו לשלושים ומשהו שבהן לא כתבתי כלל.
השבוע שמעתי הרצאה נהדרת נוספת על הקורס בנסים, ושם היא דיברה על האגו והדרכים שבהן הוא משתלט עליי ומונע ממני להאיר ולהשתנות. גם התכווצות לתוך עצמי והימנעות מעשייה משום שאני פוחדת שלא אשלוט בהיבטים מסוימים הן ביטוי של אגו ואני פוחדת שזה לא יהיה טוב בדיוק באותה מידה שאני פוחדת שזה עלול להיות מעולה. אז אני שותקת ולא הולכת על זה באמת.
אתמול שחררתי את המעצורים וביקשתי ממנו עזרה. אמרתי לריבוני שאני מצטערת אבל הפעם אני לא יודעת איך לעשות את זה. שיש לי המון פחדים כי הכתיבה שאני רוצה לשחרר כעת היא הכתיבה הארוטית שלי ולמרות האומץ הרב שניחנתי בו אני פוחדת מאוד. עזור לי לשנות ולהשתנות, עזור לי לראות מהו הצעד הבא, אני מבקשת נס שילמד אותי משהו על מה שצריך להיות.
ואחרי שהלכתי לישון אחרי כמה בקשות מפורטות ללמד אותי לראות אחרת את המציאות שלי היום, ככה ניסחתי את זה, זה קרה הבוקר, הנס הקטן. שמעתי את הילד הקטן והמתוק של השכן המסלסל והשותה מכאב מסתובב בחצר עם הפיטבולית החרישית שלו. אבל הבוקר, בפעם הראשונה זה שנתיים שמעתי אותו, את הילד שמתבייש בבושות שעושה לו אביו ונוזף בו מדי פעם, מסלסל בקולו בקול רם, שר לעצמו שיר מבלי לשאול אף אחד, מבלי להתבייש. ואז הבנתי. בחצר הזאת שבה הוא ואני גדלנו עם הדם שירשנו, עם המטען שהוטען בנו משעת בריאתנו, אין לנו דרך אחרת מלבד מה שאנחנו מכירים ויודעים שיש לנו, מה שאנחנו לא יכולים להתנגד לו כי הוא הטבע שלנו, אותו ייחוד שכל הפחדים שלנו עלולים להרחיק אותנו ממנו, וכמו יונה במעי הלווייתן יקיאו אותנו שוב ושוב כדי להגשימו. אין בלתו. זה כל מה שיש בנו ולא בכדי נוצרנו ויצרנו את החיים שלנו, כדי לשיר ולכתוב אותם בדיוק כפי שהיו, מבלי לכזב, מבלי לפחד, מבלי להסתיר, מבלי להתכחש. זה מה שיש. זאת אני ושום ניסיון להעמיד פנים לא יועיל הפעם. אז אם אני כבר כאן, אלך על זה בכל זאת, בדרכי.
בקיץ שעבר שאלתי את עצמי:
"אם לא אפתח את המתנות היפות שלי, איך איהנה מהן?
אם לא אגיד תודה על שקיבלתי אותן, איך אראה אותן?"
זמן רב חששתי שאולי בכל זאת זה לא זה, אולי זה בעצם רק זה וזהו. אולי אני אמורה לעשות משהו אחר, אולי אין לי מה לפנות בדרך הזאת, אולי זה לא בדם שלי. זאת הפעם השנייה בחיי שיש לי מעצור כתיבה יצירתי אמיתי. חשבתי שאני מתיימרת להיות משהו שאני לא. שברתי את הראש למה להמשיך בכלל והאם יש לי מה לומר ואם מותר לכתוב גם כשזה לא הכי טוב אלא רק האמת שלי.
אני מדברת על הכתיבה החודרנית ביותר שלי, כתיבה ארוטית שהיא כתיבת נשמה כי אצלי זה מחובר. בלי בושה שקפצה עליי משום מקום, בושה שלא הייתה בי מעולם. פחד הדחייה של גברים ונשים שנרתעו מהכנות שלי הכריע אותי לנסות להיות מקובלת חברתית כדי לא למות מבדידות ומנידוי. כנראה שבגלל זה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב את הספרים שלי על כך. אני נעצרת בכל פעם מחדש אחרי כמה דפים וחוזרת לאחור לתקופה שבין גיל עשרים ומשהו לשלושים ומשהו שבהן לא כתבתי כלל.
השבוע שמעתי הרצאה נהדרת נוספת על הקורס בנסים, ושם היא דיברה על האגו והדרכים שבהן הוא משתלט עליי ומונע ממני להאיר ולהשתנות. גם התכווצות לתוך עצמי והימנעות מעשייה משום שאני פוחדת שלא אשלוט בהיבטים מסוימים הן ביטוי של אגו ואני פוחדת שזה לא יהיה טוב בדיוק באותה מידה שאני פוחדת שזה עלול להיות מעולה. אז אני שותקת ולא הולכת על זה באמת.
אתמול שחררתי את המעצורים וביקשתי ממנו עזרה. אמרתי לריבוני שאני מצטערת אבל הפעם אני לא יודעת איך לעשות את זה. שיש לי המון פחדים כי הכתיבה שאני רוצה לשחרר כעת היא הכתיבה הארוטית שלי ולמרות האומץ הרב שניחנתי בו אני פוחדת מאוד. עזור לי לשנות ולהשתנות, עזור לי לראות מהו הצעד הבא, אני מבקשת נס שילמד אותי משהו על מה שצריך להיות.
ואחרי שהלכתי לישון אחרי כמה בקשות מפורטות ללמד אותי לראות אחרת את המציאות שלי היום, ככה ניסחתי את זה, זה קרה הבוקר, הנס הקטן. שמעתי את הילד הקטן והמתוק של השכן המסלסל והשותה מכאב מסתובב בחצר עם הפיטבולית החרישית שלו. אבל הבוקר, בפעם הראשונה זה שנתיים שמעתי אותו, את הילד שמתבייש בבושות שעושה לו אביו ונוזף בו מדי פעם, מסלסל בקולו בקול רם, שר לעצמו שיר מבלי לשאול אף אחד, מבלי להתבייש. ואז הבנתי. בחצר הזאת שבה הוא ואני גדלנו עם הדם שירשנו, עם המטען שהוטען בנו משעת בריאתנו, אין לנו דרך אחרת מלבד מה שאנחנו מכירים ויודעים שיש לנו, מה שאנחנו לא יכולים להתנגד לו כי הוא הטבע שלנו, אותו ייחוד שכל הפחדים שלנו עלולים להרחיק אותנו ממנו, וכמו יונה במעי הלווייתן יקיאו אותנו שוב ושוב כדי להגשימו. אין בלתו. זה כל מה שיש בנו ולא בכדי נוצרנו ויצרנו את החיים שלנו, כדי לשיר ולכתוב אותם בדיוק כפי שהיו, מבלי לכזב, מבלי לפחד, מבלי להסתיר, מבלי להתכחש. זה מה שיש. זאת אני ושום ניסיון להעמיד פנים לא יועיל הפעם. אז אם אני כבר כאן, אלך על זה בכל זאת, בדרכי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה