שוב

שוב נעלם לי יום. שוב אני מצפה שדברים יקרו בזמן שלי, ולא מבינה למה חישובי הזמן שלי השתנו כל כך. אני מקשיבה ומקשיבה ומנסה לשמוע קולות שנעלמו ממני בשנים האחרונות. עוד לא חזר לי קולי. כן חוזרים אליי כמו כאבי פנטום געגועים לאנשים שלא היו, לדברים שלא סופרו, למקומות שהייתי בהם אין ספור פעמים בכל לילה לפני שנרדמתי.
שוב אני מספרת לעצמי סיפורים כמו ילדה קטנה, כי אין ברירה, אני לא יכולה להירדם בלי אחות גדולה שתרגיע אותי שמחר יחזור הקול שלי, שכל החלומות שלי לא נעלמו, שהכישרונות שלי ימצאו את הנתיב האבוד שלהם, שתמיד יהיה לי היכן להניח ראש תחת הכוכבים, שלא אפחד עוד וארגע. קיץ 2015 דומה כל כך לקיץ 2014. אבל הפעם חייב להיות לו סוף טוב יותר. כלומר, אם השנה הזאת היא דרך הייסורים שהייתי חייבת לעבור עד הגאולה, אעבור בה בחפץ לב עם כל השיעורים ההכרחיים, ובלבד שאראה את האור.