חלק ב', על שקרי אהבה ואומץ.
בשעות הארוכות של שעון הקיץ, שמאפשרות לשבת להגיח בעצלתיים ובפינוק השבת, השקט כבר כאן אבל עדיין מותר לעשות דברים שתיכף נפסיק לעשות עם הדלקת הנרות. שבתות וחגים הם השעות הקשות של אהבה לא טובה. בשבתות היה לי הכי קשה להתנתק מהאהבה ההיא שלי, ולדעת שאין לי מקום שם, אין לי מקום אתו כשהוא שם, לדעת את מקומי. זהו בדיוק המקום שבו לא הסכמתי מעולם להיות וכעת אני מנסה להבין איך הגעתי למקום נמוך כזה שבו הייתי מספר שתיים בקושי.
אני חושבת שזהו גם הגיל, לא רק התשישות הנפשית מלחכות ולקוות. אני חושבת שככל שהזקנה מתקרבת אנחנו פוחדים להיות לבד לגמרי, בניגוד לכל אלה שנשואים זמן רב כל כך וכבר לא זוכרים איך זה לבד. השקר הגדול שמישהו יכול לספר לעצמו על אהבה נובע מהפחד הזה שנקרא בדידות, ומפחדים נוספים ועמוקים מאוד. מהפחד להישאר נטוש, לא ראוי, לא נראה. הפחד שלי התממש בדמות האהבה המדומה הזאת.
על הפחדים שלו, שגרמו לו להיצמד אליי, לשאוב ממני את החיים שנזקק להם כדי להמשיך לשלב הבא, למצוא את עצמו מחדש ולחזור לתחייה אחרי שהיה מת ונבול כל כך בנישואיו כל כך הרבה שנים ולהניח לי לחשוב שהוא אוהב אותי - על כל זה אני לא יכולה לדבר עדיין מבלי לזעום, ואני כל הזמן מתעקשת בכוח לסלוח. סולחת, סולחת, סולחת, חומלת, מנסה להבין, לשלוח אהבה, להתפייס עם עצמי על שראיתי הכל מהתחלה וסירבתי להודות בכך. אני אנושית ונכשלת לפעמים בזעם מאוד לא קדוש.
כפי שאמרתי, הוא בדרכו החוצה מנישואיו הכושלים, ככל הנראה, אני נמנעת מלקרוא בבלוג שלו, ואני דעכתי ככל שהוא פרח. פרח ונטש. על זה אני עובדת בכל יום כדי לסלוח לו, לכבד אותו איכשהו כי גם אני הרי הייתי שם. זה הופך קל מיום ליום כי האהבה ההיא מתפוגגת והולכת, דוהה ומקבלת תפנית מפתיעה כשאיילת הישנה והגאה שיודעת מה מגיע לה חוזרת ומבצבצת מתחת לכל זה. זה כל מה שאני רוצה לזכור כעת, למען האמת.
דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: כשאנחנו מדברים עם אנשים שחיים במציאות לא רצויה, לא סתם לא אידיאלית, אלא לא רצויה ומזיקה בעליל, אני אומרת תמיד שהחיים בתוך שקר הם הרסניים כל כך שהם גוררים למדמנה הזאת גם אחרים. כל כך קטלני לשקר לעצמך ולאחרים, במיוחד כאלה שהנחת להם לחשוב אחרת.
על פחדנות משלמים ביוקר גם אחרים. עובדה. תראה מה קרה מחיים שלמים של שקר שלא הודית בו מעולם. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וברור שאי אפשר להקדים את המאוחר, אבל אומץ וכבוד עצמי היו תמיד התכונות המוערכות שלי ואצלי, והנה, ביום שבו ויתרתי עליהם נגררתי גם אני לתהום שבה לא היה כדאי לומר אמת, לחיות אותה, להודות בה כלל. גם זה לא עוד. גם זה אני מקווה שלא יקרה עוד. לפחות כך אני מקווה.
בשעות הארוכות של שעון הקיץ, שמאפשרות לשבת להגיח בעצלתיים ובפינוק השבת, השקט כבר כאן אבל עדיין מותר לעשות דברים שתיכף נפסיק לעשות עם הדלקת הנרות. שבתות וחגים הם השעות הקשות של אהבה לא טובה. בשבתות היה לי הכי קשה להתנתק מהאהבה ההיא שלי, ולדעת שאין לי מקום שם, אין לי מקום אתו כשהוא שם, לדעת את מקומי. זהו בדיוק המקום שבו לא הסכמתי מעולם להיות וכעת אני מנסה להבין איך הגעתי למקום נמוך כזה שבו הייתי מספר שתיים בקושי.
אני חושבת שזהו גם הגיל, לא רק התשישות הנפשית מלחכות ולקוות. אני חושבת שככל שהזקנה מתקרבת אנחנו פוחדים להיות לבד לגמרי, בניגוד לכל אלה שנשואים זמן רב כל כך וכבר לא זוכרים איך זה לבד. השקר הגדול שמישהו יכול לספר לעצמו על אהבה נובע מהפחד הזה שנקרא בדידות, ומפחדים נוספים ועמוקים מאוד. מהפחד להישאר נטוש, לא ראוי, לא נראה. הפחד שלי התממש בדמות האהבה המדומה הזאת.
על הפחדים שלו, שגרמו לו להיצמד אליי, לשאוב ממני את החיים שנזקק להם כדי להמשיך לשלב הבא, למצוא את עצמו מחדש ולחזור לתחייה אחרי שהיה מת ונבול כל כך בנישואיו כל כך הרבה שנים ולהניח לי לחשוב שהוא אוהב אותי - על כל זה אני לא יכולה לדבר עדיין מבלי לזעום, ואני כל הזמן מתעקשת בכוח לסלוח. סולחת, סולחת, סולחת, חומלת, מנסה להבין, לשלוח אהבה, להתפייס עם עצמי על שראיתי הכל מהתחלה וסירבתי להודות בכך. אני אנושית ונכשלת לפעמים בזעם מאוד לא קדוש.
כפי שאמרתי, הוא בדרכו החוצה מנישואיו הכושלים, ככל הנראה, אני נמנעת מלקרוא בבלוג שלו, ואני דעכתי ככל שהוא פרח. פרח ונטש. על זה אני עובדת בכל יום כדי לסלוח לו, לכבד אותו איכשהו כי גם אני הרי הייתי שם. זה הופך קל מיום ליום כי האהבה ההיא מתפוגגת והולכת, דוהה ומקבלת תפנית מפתיעה כשאיילת הישנה והגאה שיודעת מה מגיע לה חוזרת ומבצבצת מתחת לכל זה. זה כל מה שאני רוצה לזכור כעת, למען האמת.
דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: כשאנחנו מדברים עם אנשים שחיים במציאות לא רצויה, לא סתם לא אידיאלית, אלא לא רצויה ומזיקה בעליל, אני אומרת תמיד שהחיים בתוך שקר הם הרסניים כל כך שהם גוררים למדמנה הזאת גם אחרים. כל כך קטלני לשקר לעצמך ולאחרים, במיוחד כאלה שהנחת להם לחשוב אחרת.
על פחדנות משלמים ביוקר גם אחרים. עובדה. תראה מה קרה מחיים שלמים של שקר שלא הודית בו מעולם. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וברור שאי אפשר להקדים את המאוחר, אבל אומץ וכבוד עצמי היו תמיד התכונות המוערכות שלי ואצלי, והנה, ביום שבו ויתרתי עליהם נגררתי גם אני לתהום שבה לא היה כדאי לומר אמת, לחיות אותה, להודות בה כלל. גם זה לא עוד. גם זה אני מקווה שלא יקרה עוד. לפחות כך אני מקווה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה