אל תעזביני

אני לא מצליחה להבין שום דבר עדיין. אני שומעת אתכם מדברים אליי, והגוף חוצץ ביני לבין התקווה. אני לא מבינה כלום יותר. הרופא שלי לא ממש שלי, לא ממש מקשיב לי. מחר אצא במסע לחפש רופא אחר. אני לא מאמינה לאף אחד מלבד לתחושות הבטן שלי, והן לא אופטימיות בנוגע לקצב ההחלמה שלי, אבל אני חלשה ונחושה. אני לא מוותרת. לא רואה את הסוף אבל לא מוותרת על סוף טוב.
בשבת זו החלטתי להטות אוזן לקולות הנפץ שעולים מקריסתי בשבועות האחרונים, גוף ונפש, ולעצור. אחרים קוראים לזה לשמור שבת. אני קוראת לזה לשמור סוף סוף על עצמי. לעצור. להפסיק. לנשום. להקשיב. לעשות מאומה. לא לבשל תוך כדי. לפני. שיישאר שם ואבוא רק אם. ולא חייבים בכלל.
לשכב בלי אשמה. לישון, אם אצליח להרגיע את השטף. להמשיך להדליק נרות אבל לזרום עם האור לתוך ההפוגה. לתוך הקדושה של החיים שלי ולא של אף אחד אחר. מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה מבלי להרגיש אשמה? מבלי להודות בכך שגם אני קדושה כמו כולם, חשובה, נחשבת?
אז שכבתי במיטה כי אני עדיין פוחדת להחליש עוד יותר את הגוף. הוא לא ממש נענה לי. אני נעה לאט מבלי לזעזע את השברים. אני עדיין המומה מהקריסה הטוטלית.
בשלווה של לפני הצהריים השכן המפייט מתחיל לסלסל משפטים בצורה מושלמת, שולט בטון, יציב בקולו, לא מזייף, לא מהסס, מחבר משפטים משירים שונים בתפילה פרטית משלו, מ"רחמייך, אמי", ועד "ברכה אלוהיי" ועוד מילים שאני לא שומעת בבירור אבל מה שחשוב הוא שהוא לוקח אותם לכיוונים פרטיים, נע בחצר הקסומה ברחוב ההסתדרות כאילו היא רק שלו, לא מנסה להרשים אף אחד אלא שר לעצמו את עצמו, כמאמר הקלישאה.
אני אוהבת אותו ככה יותר מאשר כאשר הוא שותה מייאוש, ולמרות שהוא לא אוהב את אלוהים הוא ממשיך להתפלל אליו. אני רואה בו שותף להעזה לחבר לעצמנו תפילות משלנו, דיבור עם אלוהים שרק אנחנו מבינים.
אין לו קהל מלבד כולנו, אין לו אלוהים מלבד אלוהים עצמו, אין לו פחד להתפלל את השירים שלו באמצע היום גם כשהילד צועק לו "אבא! די!", כמו כל הילדים שמתביישים בהורים שלא פוחדים מאף אחד. הוא נע בחצר ועוצמת הווליום משתנה והוא מתפוגג לי והמילים כבר לא ברורות אבל זה לא חשוב כי הסלסולים הפכו לשיר עצמו, המילים הן רק תירוץ לזעוק את שלו מלבו. הוא נעלם לביתו אבל נשאר ליד החלון, כנראה, כי אחרי שהקול נחלש הוא שר בעוצמה מתחדשת "אל תעזבני", ואני כבר בוכה אתו, מרותקת לכאב, משותקת מחרדת הבאות.
אחרי הצהריים יישבו בחצר הילדים וידברו, ישחקו, הקטנצ'יק המתוק יזעק אחרי אחיו הגדולים המתרוצצים "חכו לי!", ואני אשכב ולא אצליח להתרכז בדבר מלבד בי, בגילם, כאן, בחצר זו ממש, מתחילה את חיי. יש לי בית שקט, תודה. יש לי חצר מופלאה מלאה כל טוב שבה צעדתי את צעדיי הראשונים. זאת התמונה שמוכיחה זאת, שצולמה על השביל הזה ממש שבו כשלתי בימים האחרונים מהרופאים ואליהם בחזרה.
אני מתחילה הכל מחדש, לומדת ללכת, לא ליפול, פיזית, ממש. משהו מהילדה הזאת בטח נשאר בתוכי, אני מתפללת עכשיו גם אליה:  למדי אותי איך. בואי נתחיל מחדש הכל. אל תעזביני.

תגובות