מתנות עניים

יש איזה סיפור שאני מספרת לי ולכם על עצמי המון זמן, שטוב לי עם המחיר ששילמתי על מי שאני. כזאת, לכאורה מבלי לנסות ללמוד משהו חדש. לא להשתנות, חלילה, אלא להיות טובה יותר, להיות בן אדם, כמו שאמא שלי תמיד דרשה ממני ואני כעסתי עליה בדמעות תסכול: אבל אני כבר בן אדם, את לא רואה???
למען האמת, אני לא רואה. אני כבר לא רואה איפה יכולתי להיות אחרת מלבד עצמי, ואני לא רואה שזאת אני ולא אחרת כי אני מלקה את עצמי החודש בפעם האחרונה בחיי, לפני שאפרד סופית מהצביטות האלה.
לפעמים אני מתחרטת על המון דברים שעשיתי ובעת ובעונה אחת לא. מה גם שנראה לי ללא ספק שגם אם היה אפשר לקצר תהליכים בדרך פנימה אליי, היום הייתי עושה קרוב לוודאי בדיוק אותו דבר, רק חכם יותר וזועם פחות. כשאת יודעת טוב יותר את עושה טוב יותר, וזה כל מה שידעתי רוב הזמן.

אני לא זוכרת נקודה שבה ידעתי יותר אבל בחרתי לשגות במודע. לפחות את זה אני זוכרת נכון. ברור שלא פעם כעסתי על האגו שלי שהכשיל אותי לא מעט, כי רק אתמול הבנתי כמה האגו שלי יקר להחריד, תג מחיר שלא ידעתי אז שזאת תהיה התוצאה שלו. אני יכולה לומר כעת בכנות ילדותית מעט שהמחיר המופקע והמופרז ששילמתי היה להישאר לבד, ללא משפחה משלי, ללא המון דברים שיש לרובכם יותר ממני. זה מה שיש עכשיו, ועם זה אני צריכה לבנות חיים. שדות זרים נקצרו ואני מלקטת בו פאה ושכחה, עד שאשכיל למצוא שוב את העושר האמיתי שבתוכי. גם זה משהו שאני חייבת לומר, אחרת אמשיך לספר לעצמי את אותו סיפור שוב ושוב מבלי לשנות, הסיפור שזה היה שווה את זה, לשלם את המחיר.

תגובות