טרום חגיגות היובל, א':
יש את הקפיצה הזאת שקופצים לתוך הידיים של הקהל שמושטות למעלה, בביטחון גמור שיתפסו אותך. מעולם לא עשיתי את זה. מעולם לא חיכיתי לשום ידיים שיחזיקו בי ויישאו אותי באהבה ובביטחון הלאה. תמיד קפצתי קדימה, קהל או לא קהל. ככה אני מתקדמת בחיים.
בפעמים היחידות שבהן נאמר לי שהידיים מושטות ברצון כדי להחזיק אותי, לכאורה, נשמטתי ארצה ונחבטתי. אף אחד לא היה שם בסופו של דבר מלבדי. אז הפסקתי. פחד מוות אחז אותי משום שציפיתי לכך שיקיימו הבטחות, כמוני, והתרסקתי.
טרום חגיגות היובל שלי אני מטפסת לאט שוב על המדרגות לבמה, בזהירות. אני רואה הפעם קהל. אני לא יודעת למה הוא מצפה. אני לא מקשיבה יותר להבטחות. אני לא מחכה יותר לידיים. אני מתכוונת לקפוץ, אהבה או לא אהבה. הבטחות או לא. אני מתכוונת לקפוץ ולנחות כמו שצריך, על הרגליים, ולהניף זרועות בתנועת ניצחון, כי מגיע לי. ויש משוררות שטועות לפעמים. אחרי מותי אהיה תמיד אני וכל מה שיישאר אחריי יהיה השיעור שאלמד אנשים איך לקפוץ מבלי לחכות יותר לידיים של אחרים, כמו שקפצתי תמיד.
תלמדו ממני לקפוץ.
יש את הקפיצה הזאת שקופצים לתוך הידיים של הקהל שמושטות למעלה, בביטחון גמור שיתפסו אותך. מעולם לא עשיתי את זה. מעולם לא חיכיתי לשום ידיים שיחזיקו בי ויישאו אותי באהבה ובביטחון הלאה. תמיד קפצתי קדימה, קהל או לא קהל. ככה אני מתקדמת בחיים.
בפעמים היחידות שבהן נאמר לי שהידיים מושטות ברצון כדי להחזיק אותי, לכאורה, נשמטתי ארצה ונחבטתי. אף אחד לא היה שם בסופו של דבר מלבדי. אז הפסקתי. פחד מוות אחז אותי משום שציפיתי לכך שיקיימו הבטחות, כמוני, והתרסקתי.
טרום חגיגות היובל שלי אני מטפסת לאט שוב על המדרגות לבמה, בזהירות. אני רואה הפעם קהל. אני לא יודעת למה הוא מצפה. אני לא מקשיבה יותר להבטחות. אני לא מחכה יותר לידיים. אני מתכוונת לקפוץ, אהבה או לא אהבה. הבטחות או לא. אני מתכוונת לקפוץ ולנחות כמו שצריך, על הרגליים, ולהניף זרועות בתנועת ניצחון, כי מגיע לי. ויש משוררות שטועות לפעמים. אחרי מותי אהיה תמיד אני וכל מה שיישאר אחריי יהיה השיעור שאלמד אנשים איך לקפוץ מבלי לחכות יותר לידיים של אחרים, כמו שקפצתי תמיד.
תלמדו ממני לקפוץ.
תגובות
הוסף רשומת תגובה