ממש לא רציתי לעסוק בכך כי אני מדממת מהסיפור הזה עדיין אבל אכתוב כדי שהדימום הנפשי הזה יירגע. אני מדברת על ויכוח הפונדקאות ועל ילדים בכלל. למי שקשה עם זה, אסלח לו אם יוותר, כי גם ככה אדבר בדם לבי. וזה ארוך, כי הסיפור הזה מורכב.
אתחיל מהסוף: אני מתקוממת על כל ההתנגדות הלוחמנית לפונדקאות כשפונדקאות היא מסודרת, לא נצלנית ולא פושעת. הטענה העיקרית של מתנגדי הפונדקאות, וגם טיפולי פריון, היא שמדובר בילדים "מיותרים" בעצם, כי יש מספיק ילדים בעולם שרוצים אבא ואמא ואפשר לאמץ אותם. ובכן, לא. אין. יש מגבלות חוקיות שהערימו אנשים ברחבי העולם שטובת הילדים אינה לנגד עיניהם, לעומת אינטרסים מחליאים של תעשיית הילדים לאימוץ בארץ, שנחשפנו אליה בכתבות על בתי הילדים של הרווחה.
מעניין שחלק מהפמיניסטיות שנלחמות נגד פונדקאות נלחמות גם נגד הרווחה בעניין זה של הוצאת ילדים מהבית ללא צורך, אבל לא מקשרות בין המאבקים. מאיפה יגיעו הילדים לאימוץ במקום ילדי הפונדקאות, אם לא מההורים העניים שאותם אתן רוצות להציל מלכתחילה מ"זוועת הפונדקאות"? ומי ייתן להורים להט"בים במדינת ישראל לאמץ ילדים מבלי לעשות להם דמוניזציה?
לפני ארבע שנים בדיוק, אפריל 2011, התחלתי את טיפולי הפוריות שלי. ספגתי חומרים סיניים וקונבנציונליים ברמה לא אנושית, למרות שיחסית לאחרות כמעט ולא עשיתי ניסיונות ממש בגלל כל מיני סיבות, בעיקר ביורוקרטיות וכספיות. סביר להניח שחלק ממצבי הבריאותי המשובש היום נובע מהכמויות האלה. התחלתי מעט לפני גיל 46, ובישראל מערכת הבריאות הציבורית לא מוכנה לתת לנשים בגיל כזה לנסות ללא הליכים פרטיים מורכבים, גם אם יש להן רזרבה שחלתית גבוהה, כמוני, גם אם מערכת הפריון שלהן מושלמת כמו שלי, כי הביציות שלנו "זקנות" והטיפולים השמרניים והברוטאליים להחריד של רופאי ישראל פשוט לא יודעים להתמודד אתן.
(הסבר נוסף, למקרה שתשאלו, למרות שזה לא ממש רלוונטי בעיניי: לקח לי זמן להגיע לכך שאני רוצה ילד אפילו לבד. עשיתי ניסיונות מאז גיל 40 למצוא זוגיות משום שבגלל ילדותי לא רציתי בית מפורק, ולא משנה כעת שאפשר לגדל לבד. אני באמת מאמינה בזה שאפשר לבד, אבל רציתי בכל זאת משפחה עם אבא. לא צלח. ניסיתי גם למצוא שותף להורות בהסכם, כמו שאפשר לעשות. מצאתי בעיקר גברים שרוצים סקס בלי קונדום, סליחה על הבוטות, ואנשים שלא מסוגלים להתחייב. לי לא נמצא פרטנר. אולי זאת אני ולא הם, מקבלת גם את זה).
אביב 2011 הכניס אותי בבום למה שנקרא מעצמת הפריון הישראלית, שהיא פיקציה מוחלטת, וגם על כשליה ומחדליה ניסיתי לכתוב בעיתון שעבדתי בו אז. מצ"ב הקישור לבלוג יומן הפריון שכתבתי אז, ותבינו כמה זעם היה שם, כמה בעיות, איזו דרך חייבים לצעוד בה עד למשאלת הלב שלי להיות אמא.
עם זאת, ולמרות רצוני בילד מרחמי, באותו חודש שבו התחלתי את הטיפולים הלכתי גם לסניף של עמותה מפורסמת לילדי אומנה. למרות שאז הייתי רחוקה מזה נפשית הייתי מוכנה גם לאפשרות הזאת. הרי המטרה היא להיות אמא, לא להרות. בשנים הבאות למדתי יותר על מורכבות הנושא של הוצאת ילדי אומנה מהבית, והבנתי שהרווחה שלנו לא תמיד רואה את טובת הילדים לנגד עיניה, למרות שללא ספק יש מקרים מוצדקים מאוד.
בעקבות כל מעורבותי בארגון "א' זה אבא" נחשפתי גם למקרים כאלה וגם למקרים ברורים של הזנחה פושעת נגד ילדים, וגרוע מכך: הורים שאומרים שהם רוצים את הילדים שלהם אבל לא באמת. לא אכנס לפרטים, אבל נתקלתי בזה כשניסיתי לעזור במקרה של אמא שניסתה לקבל את התינוקת שלה בחזרה, אבל לא ממש. מה שהרג אותי זה שהיא ילדה אותה כשהיא בגילי, ולכן היה לי חשוב לעזור לה. הורות היא עניין מורכב גם כשלא צריך טיפולים וגם כשהיא מגיעה טבעי. יש מספיק הורי הייטק וקריירה (גם תקשורתית) שמזניחים את ילדיהם אבל הרווחה לא נוגעת בהם כי הם נחשבים לחזקים.
בעניין ילדי אומנה אני חייבת לומר שאני יודעת ומכירה לא מעט ילדים שאומנה הצילה את חייהם. אני מודעת מצוין לכך שבמקרים רבים אין ברירה, ושההתמודדות עם ילדי אומנה היא מורכבת ועילאית, והיא לגמרי לא כמו אימוץ "רגיל". מצדיעה לכל הורי האומנה שראויים לכך, ואני מבדילה בכוונה. אני מתעכבת על כך משום שזה קריטי למה שהגיע אחר כך. כי אחר כך הבנתי שלעולם לא אהיה בטוחה אם הרווחה הוציאה ילד מהבית כי זה מוצדק, ולא רציתי לרפא את טרגדיית האין-ילדים שלי ביצירת טרגדיה אחרת. בכאב גדול ויתרתי על אמהות. לחלוטין. מה גם שמצבי הכלכלי הורע ולא רציתי לגדל ילד במצב כזה, או "להתפרנס" מגידול ילדי אומנה. זאת גם הסיבה שאני לא מנסה כעת לאמץ ילד. אולי פעם, כשירווח ואצליח להשתקם גם כלכלית.
וכאן אני מגיעה ללב העניין – האלטרנטיבות הביולוגיות. ידעתי גם שלא ארצה תרומת ביצית או ילד פונדקאות. אבל היה לי ברור למה אנשים עושים זאת. ואני תומכת בכך. מרושע לטעון שכל מי שתומך בפונדקאות תומך גם בפונדקאות בכפייה, בחוות הרבעה ושאר המקומות האיומים האלה. מה גם שזאת צביעות מוחלטת. אלה שמתנגדים לפונדקאות לא יסגרו את בנקי הזרע, נכון? אין הבדל בעיניי.
אבל מעל הכל, למרות שיש ילדים בבתי יתומים ברחבי העולם שנזנחו על ידי הוריהם אי אפשר לחייב אנשים לוותר על ילד משלהם. זה משהו שאני לא מוכנה לקבל בשום פנים ואופן – ביקורת ממישהו שילד או הוליד ילדים משל עצמו אבל מרשה לעצמו למנוע ולהתנגד לרצון של אחרים לילדים משלו. אם התמזל מזלכם והצלחתם – אין לכם שום זכות להטיף למישהו אחר איך להיות הורה. הייתי מבינה את זה אם לא הייתם הורים טבעיים לילד, כמו שזה נראה, זאת פשוט צביעות לשמה.
אני יוצאת גם נגד הקלישאה שכל אחד יכול להתחבר לרגשי ההורות שלו באופן טבעי גם באימוץ. הרי זה לא קורה להורים טבעיים, אחרת למה יש כל כך הרבה ילדים מועמדים לאימוץ?? אל תשלחו אנשים אחרים לעשות מה שאתם עצמכם לא עשיתם וספק אם תצליחו לעשות. אני מעדיפה שייוולד עוד ילד בפונדקאות מאשר שילד מאומץ ייזרק מביתו בגלל כשל הורי של מאמציו. וגם את זה ראיתי לא פעם.
הורות היא עניין רגיש וסבוך שאינו מתחיל ונגמר בצורה שבה ילד מגיע לעולם. אני עצמי מקבצת לי כבר שנים משפחה אלטרנטיבית משום שיש לי רק אח ואחות ואני לבד, ובגלל זה רציתי משפחה משל עצמי. אני עוקבת בעניין אחר משפחות "טבעיות" שבהן הכל נראה נכון, אבל הכל מתפרק ואני משוכנעת יותר מאי פעם שהמאבקים הצבועים האלה באים מבורות ומתפיסת עולם קלישאית, ולכן אין שום זכות לאף אחד לפגוע בזכות של מישהו להורות רק משום ש"גם ככה יש יותר מדי ילדים", ושכל "הפונדקאיות מנוצלות". זה לא נכון בדיוק כמו שנכון שיש פשע רב בתעשייה הזאת. הרי מלכתחילה לו היה למישהו אינטרס אמיתי לדאוג לבית חם לילדים הנטושים באמת או רק לכאורה ברחבי העולם גם לא היה צורך בתעשייה זאת. אל תדברו בשם אף אחד כל עוד לא חוויתם זאת בעצמכם, תודה.
בתמונה: אמא שלי ז"ל, ד"ר רקל איצקוביץ'-מיטש, אתי.
הקישור ליומן הפריון שלי:
http://
אתחיל מהסוף: אני מתקוממת על כל ההתנגדות הלוחמנית לפונדקאות כשפונדקאות היא מסודרת, לא נצלנית ולא פושעת. הטענה העיקרית של מתנגדי הפונדקאות, וגם טיפולי פריון, היא שמדובר בילדים "מיותרים" בעצם, כי יש מספיק ילדים בעולם שרוצים אבא ואמא ואפשר לאמץ אותם. ובכן, לא. אין. יש מגבלות חוקיות שהערימו אנשים ברחבי העולם שטובת הילדים אינה לנגד עיניהם, לעומת אינטרסים מחליאים של תעשיית הילדים לאימוץ בארץ, שנחשפנו אליה בכתבות על בתי הילדים של הרווחה.
מעניין שחלק מהפמיניסטיות שנלחמות נגד פונדקאות נלחמות גם נגד הרווחה בעניין זה של הוצאת ילדים מהבית ללא צורך, אבל לא מקשרות בין המאבקים. מאיפה יגיעו הילדים לאימוץ במקום ילדי הפונדקאות, אם לא מההורים העניים שאותם אתן רוצות להציל מלכתחילה מ"זוועת הפונדקאות"? ומי ייתן להורים להט"בים במדינת ישראל לאמץ ילדים מבלי לעשות להם דמוניזציה?
לפני ארבע שנים בדיוק, אפריל 2011, התחלתי את טיפולי הפוריות שלי. ספגתי חומרים סיניים וקונבנציונליים ברמה לא אנושית, למרות שיחסית לאחרות כמעט ולא עשיתי ניסיונות ממש בגלל כל מיני סיבות, בעיקר ביורוקרטיות וכספיות. סביר להניח שחלק ממצבי הבריאותי המשובש היום נובע מהכמויות האלה. התחלתי מעט לפני גיל 46, ובישראל מערכת הבריאות הציבורית לא מוכנה לתת לנשים בגיל כזה לנסות ללא הליכים פרטיים מורכבים, גם אם יש להן רזרבה שחלתית גבוהה, כמוני, גם אם מערכת הפריון שלהן מושלמת כמו שלי, כי הביציות שלנו "זקנות" והטיפולים השמרניים והברוטאליים להחריד של רופאי ישראל פשוט לא יודעים להתמודד אתן.
(הסבר נוסף, למקרה שתשאלו, למרות שזה לא ממש רלוונטי בעיניי: לקח לי זמן להגיע לכך שאני רוצה ילד אפילו לבד. עשיתי ניסיונות מאז גיל 40 למצוא זוגיות משום שבגלל ילדותי לא רציתי בית מפורק, ולא משנה כעת שאפשר לגדל לבד. אני באמת מאמינה בזה שאפשר לבד, אבל רציתי בכל זאת משפחה עם אבא. לא צלח. ניסיתי גם למצוא שותף להורות בהסכם, כמו שאפשר לעשות. מצאתי בעיקר גברים שרוצים סקס בלי קונדום, סליחה על הבוטות, ואנשים שלא מסוגלים להתחייב. לי לא נמצא פרטנר. אולי זאת אני ולא הם, מקבלת גם את זה).
אביב 2011 הכניס אותי בבום למה שנקרא מעצמת הפריון הישראלית, שהיא פיקציה מוחלטת, וגם על כשליה ומחדליה ניסיתי לכתוב בעיתון שעבדתי בו אז. מצ"ב הקישור לבלוג יומן הפריון שכתבתי אז, ותבינו כמה זעם היה שם, כמה בעיות, איזו דרך חייבים לצעוד בה עד למשאלת הלב שלי להיות אמא.
עם זאת, ולמרות רצוני בילד מרחמי, באותו חודש שבו התחלתי את הטיפולים הלכתי גם לסניף של עמותה מפורסמת לילדי אומנה. למרות שאז הייתי רחוקה מזה נפשית הייתי מוכנה גם לאפשרות הזאת. הרי המטרה היא להיות אמא, לא להרות. בשנים הבאות למדתי יותר על מורכבות הנושא של הוצאת ילדי אומנה מהבית, והבנתי שהרווחה שלנו לא תמיד רואה את טובת הילדים לנגד עיניה, למרות שללא ספק יש מקרים מוצדקים מאוד.
בעקבות כל מעורבותי בארגון "א' זה אבא" נחשפתי גם למקרים כאלה וגם למקרים ברורים של הזנחה פושעת נגד ילדים, וגרוע מכך: הורים שאומרים שהם רוצים את הילדים שלהם אבל לא באמת. לא אכנס לפרטים, אבל נתקלתי בזה כשניסיתי לעזור במקרה של אמא שניסתה לקבל את התינוקת שלה בחזרה, אבל לא ממש. מה שהרג אותי זה שהיא ילדה אותה כשהיא בגילי, ולכן היה לי חשוב לעזור לה. הורות היא עניין מורכב גם כשלא צריך טיפולים וגם כשהיא מגיעה טבעי. יש מספיק הורי הייטק וקריירה (גם תקשורתית) שמזניחים את ילדיהם אבל הרווחה לא נוגעת בהם כי הם נחשבים לחזקים.
בעניין ילדי אומנה אני חייבת לומר שאני יודעת ומכירה לא מעט ילדים שאומנה הצילה את חייהם. אני מודעת מצוין לכך שבמקרים רבים אין ברירה, ושההתמודדות עם ילדי אומנה היא מורכבת ועילאית, והיא לגמרי לא כמו אימוץ "רגיל". מצדיעה לכל הורי האומנה שראויים לכך, ואני מבדילה בכוונה. אני מתעכבת על כך משום שזה קריטי למה שהגיע אחר כך. כי אחר כך הבנתי שלעולם לא אהיה בטוחה אם הרווחה הוציאה ילד מהבית כי זה מוצדק, ולא רציתי לרפא את טרגדיית האין-ילדים שלי ביצירת טרגדיה אחרת. בכאב גדול ויתרתי על אמהות. לחלוטין. מה גם שמצבי הכלכלי הורע ולא רציתי לגדל ילד במצב כזה, או "להתפרנס" מגידול ילדי אומנה. זאת גם הסיבה שאני לא מנסה כעת לאמץ ילד. אולי פעם, כשירווח ואצליח להשתקם גם כלכלית.
וכאן אני מגיעה ללב העניין – האלטרנטיבות הביולוגיות. ידעתי גם שלא ארצה תרומת ביצית או ילד פונדקאות. אבל היה לי ברור למה אנשים עושים זאת. ואני תומכת בכך. מרושע לטעון שכל מי שתומך בפונדקאות תומך גם בפונדקאות בכפייה, בחוות הרבעה ושאר המקומות האיומים האלה. מה גם שזאת צביעות מוחלטת. אלה שמתנגדים לפונדקאות לא יסגרו את בנקי הזרע, נכון? אין הבדל בעיניי.
אבל מעל הכל, למרות שיש ילדים בבתי יתומים ברחבי העולם שנזנחו על ידי הוריהם אי אפשר לחייב אנשים לוותר על ילד משלהם. זה משהו שאני לא מוכנה לקבל בשום פנים ואופן – ביקורת ממישהו שילד או הוליד ילדים משל עצמו אבל מרשה לעצמו למנוע ולהתנגד לרצון של אחרים לילדים משלו. אם התמזל מזלכם והצלחתם – אין לכם שום זכות להטיף למישהו אחר איך להיות הורה. הייתי מבינה את זה אם לא הייתם הורים טבעיים לילד, כמו שזה נראה, זאת פשוט צביעות לשמה.
אני יוצאת גם נגד הקלישאה שכל אחד יכול להתחבר לרגשי ההורות שלו באופן טבעי גם באימוץ. הרי זה לא קורה להורים טבעיים, אחרת למה יש כל כך הרבה ילדים מועמדים לאימוץ?? אל תשלחו אנשים אחרים לעשות מה שאתם עצמכם לא עשיתם וספק אם תצליחו לעשות. אני מעדיפה שייוולד עוד ילד בפונדקאות מאשר שילד מאומץ ייזרק מביתו בגלל כשל הורי של מאמציו. וגם את זה ראיתי לא פעם.
הורות היא עניין רגיש וסבוך שאינו מתחיל ונגמר בצורה שבה ילד מגיע לעולם. אני עצמי מקבצת לי כבר שנים משפחה אלטרנטיבית משום שיש לי רק אח ואחות ואני לבד, ובגלל זה רציתי משפחה משל עצמי. אני עוקבת בעניין אחר משפחות "טבעיות" שבהן הכל נראה נכון, אבל הכל מתפרק ואני משוכנעת יותר מאי פעם שהמאבקים הצבועים האלה באים מבורות ומתפיסת עולם קלישאית, ולכן אין שום זכות לאף אחד לפגוע בזכות של מישהו להורות רק משום ש"גם ככה יש יותר מדי ילדים", ושכל "הפונדקאיות מנוצלות". זה לא נכון בדיוק כמו שנכון שיש פשע רב בתעשייה הזאת. הרי מלכתחילה לו היה למישהו אינטרס אמיתי לדאוג לבית חם לילדים הנטושים באמת או רק לכאורה ברחבי העולם גם לא היה צורך בתעשייה זאת. אל תדברו בשם אף אחד כל עוד לא חוויתם זאת בעצמכם, תודה.
בתמונה: אמא שלי ז"ל, ד"ר רקל איצקוביץ'-מיטש, אתי.
הקישור ליומן הפריון שלי:
http://
תגובות
הוסף רשומת תגובה