נניח שכשהייתי בגיל 17, כמו בתמונה זו, הג'יני של אלאדין כיבד אותי בביקורו. נניח שהעניק לי שלוש משאלות.
"אני מעניק לך שלוש משאלות, כאלה שלא יפגעו באף אחד ולא יותר מזה. מה היית רוצה הכי בעולם?", קרוב לוודאי ששאל אותי.
"שאלה טובה, כבודו", אני בטוחה שעניתי אז בנימוס.
אז, בגיל 17, לא ידעתי שכל מה שהייתי יתעצם עוד יותר, ואהיה אני, רק עוד יותר מובהקת. אז לא ידעתי שאהיה חופשיה כמו פרא אדם, בדיוק כמו שאני היום, ואעוף ואדהר במתחם הגבולות הכי רחוקים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, ואתם עדיין לא יכולים, נראה לי.
אני בטוחה לחלוטין שעניתי לג'יני הנדיב, "אנסה להבין קודם מה יישאר ממני גם הלאה ואז אדע טוב יותר. אולי תבוא לקראת גיל 50? זה זמן מצוין להבין כבר מה אני מייחלת לו לחמישים השנים הבאות. תבוא לבקר אותי בחגיגת היובל?".
היום, לקראת חגיגת היובל שלי, אני חושבת על המשאלות של כבוד שר המנורה. אני בטוחה שמילת הא' היא הראשונה שעולה לכולם בראש, עוד לפני מילת הכ', וחושבת בעגמומיות מה על אהבה וסיבוכיה הצפויים, כפי שהכרתי אותם, משום שמעולם לא הכרתי אהבה טובה אצלי, רק אצל אחרים.
ואני לא מדברת על "העבודה שכל זוג עושה על הזוגיות והאהבה שלו". אני מדברת על אהבה בסיסית שלא גורמת לך להרגיש גועל וסלידה מהחולשה שלך להתאהב דווקא בהם, כשהיא נגמרת.
אהבת אמת? מעולם לא ידעתי מה זאת אהבה ללא תנאי מלבד כל האהבה שלי לעצמי כפי שלימד אותי סבי, ותו לא לכאורה, אבל עולם ומלואו.
כשאני מתיישבת כעת שוב על השולחן הזה של גיל 17 אני מבינה שמה שלא ידעתי לא היה בכלל ברשימת המשאלות שלי. ורק מה שלמדתי בכוחות עצמי נכנס לתוכה מאוחר יותר - אהבה עצמית עצומה לאין שיעור שנוצקה בי בגיל צעיר כל כך ומצילה אותי היום.
אולי בגלל זה החזקתי מעמד גם בלי הזנה מבחוץ.
אולי זה מה שגרם לי להיטרף.
אולי זה מה שהציל את שפיותי.
אני לא בטוחה בדבר כעת מלבד העובדה שאני מאוד מאוד אוהבת אותי.
עכשיו, כשהוא כאן שוב, אני יכולה לענות סוף סוף בלב שלם לפחות על המשאלה הראשונה: "אם אפשר, כבודו, אשמח להמשיך לאהוב אותי. בלי סייגים, בלי קטיעות, בלי תירוצים, בלי התנצלויות, בלי שינויים גדולים ובטח בלי שיפורים. אני טובה מספיק כמו שאני. אני לגמרי נהדרת כמו שאני, על כל מה שאולי לא אוהבים אחרים. אני נפלאה כמו שאני גם כשאני 'טועה'. אני יפה כל כך מבפנים גם כשאני לבד עם עצמי ואף אחד לא רואה אותי. אני אוהבת כל כך את עצמי. אתה רואה כמה אני אוהבת את עצמי? בסופו של דבר, ג'יני, לבד ובודדה מעט, אני פשוט מתה על עצמי. אז המשאלה הראשונה שלי אליך היא שזה לא ישתנה לעולם, כי שום דבר טוב לא יוצא משנאה, רק מאהבה. ואהבה מושכת אליה אהבה, ובסוף אני אנצח. ובסוף יהיו לי עוד חמישים שנה נקיות מפקפוקים על מי שאני. אפשר שתגשים לי את המשאלה לאהוב את עצמי לנצח? רוב תודות".
"אני מעניק לך שלוש משאלות, כאלה שלא יפגעו באף אחד ולא יותר מזה. מה היית רוצה הכי בעולם?", קרוב לוודאי ששאל אותי.
"שאלה טובה, כבודו", אני בטוחה שעניתי אז בנימוס.
אז, בגיל 17, לא ידעתי שכל מה שהייתי יתעצם עוד יותר, ואהיה אני, רק עוד יותר מובהקת. אז לא ידעתי שאהיה חופשיה כמו פרא אדם, בדיוק כמו שאני היום, ואעוף ואדהר במתחם הגבולות הכי רחוקים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, ואתם עדיין לא יכולים, נראה לי.
אני בטוחה לחלוטין שעניתי לג'יני הנדיב, "אנסה להבין קודם מה יישאר ממני גם הלאה ואז אדע טוב יותר. אולי תבוא לקראת גיל 50? זה זמן מצוין להבין כבר מה אני מייחלת לו לחמישים השנים הבאות. תבוא לבקר אותי בחגיגת היובל?".
היום, לקראת חגיגת היובל שלי, אני חושבת על המשאלות של כבוד שר המנורה. אני בטוחה שמילת הא' היא הראשונה שעולה לכולם בראש, עוד לפני מילת הכ', וחושבת בעגמומיות מה על אהבה וסיבוכיה הצפויים, כפי שהכרתי אותם, משום שמעולם לא הכרתי אהבה טובה אצלי, רק אצל אחרים.
ואני לא מדברת על "העבודה שכל זוג עושה על הזוגיות והאהבה שלו". אני מדברת על אהבה בסיסית שלא גורמת לך להרגיש גועל וסלידה מהחולשה שלך להתאהב דווקא בהם, כשהיא נגמרת.
אהבת אמת? מעולם לא ידעתי מה זאת אהבה ללא תנאי מלבד כל האהבה שלי לעצמי כפי שלימד אותי סבי, ותו לא לכאורה, אבל עולם ומלואו.
כשאני מתיישבת כעת שוב על השולחן הזה של גיל 17 אני מבינה שמה שלא ידעתי לא היה בכלל ברשימת המשאלות שלי. ורק מה שלמדתי בכוחות עצמי נכנס לתוכה מאוחר יותר - אהבה עצמית עצומה לאין שיעור שנוצקה בי בגיל צעיר כל כך ומצילה אותי היום.
אולי בגלל זה החזקתי מעמד גם בלי הזנה מבחוץ.
אולי זה מה שגרם לי להיטרף.
אולי זה מה שהציל את שפיותי.
אני לא בטוחה בדבר כעת מלבד העובדה שאני מאוד מאוד אוהבת אותי.
עכשיו, כשהוא כאן שוב, אני יכולה לענות סוף סוף בלב שלם לפחות על המשאלה הראשונה: "אם אפשר, כבודו, אשמח להמשיך לאהוב אותי. בלי סייגים, בלי קטיעות, בלי תירוצים, בלי התנצלויות, בלי שינויים גדולים ובטח בלי שיפורים. אני טובה מספיק כמו שאני. אני לגמרי נהדרת כמו שאני, על כל מה שאולי לא אוהבים אחרים. אני נפלאה כמו שאני גם כשאני 'טועה'. אני יפה כל כך מבפנים גם כשאני לבד עם עצמי ואף אחד לא רואה אותי. אני אוהבת כל כך את עצמי. אתה רואה כמה אני אוהבת את עצמי? בסופו של דבר, ג'יני, לבד ובודדה מעט, אני פשוט מתה על עצמי. אז המשאלה הראשונה שלי אליך היא שזה לא ישתנה לעולם, כי שום דבר טוב לא יוצא משנאה, רק מאהבה. ואהבה מושכת אליה אהבה, ובסוף אני אנצח. ובסוף יהיו לי עוד חמישים שנה נקיות מפקפוקים על מי שאני. אפשר שתגשים לי את המשאלה לאהוב את עצמי לנצח? רוב תודות".
תגובות
הוסף רשומת תגובה