אווקרל

מה שנותר מגופי הוא כלי רכב כבד הנושא אותי לעתים רחוקות מפה לשם, מציג לראווה אקוורלים דוהים של מה שנקרא פעם אהבה, כיוון, מטרה. אני יושבת לידך והגוף לבדו כואב, הלב כבר לא טורח, קהה. כל חיבוקייך, כל שירייך, כל געגועייך, כל שמירתך, כל צליפותייך, כל שגיאותייך, כל הצלחותייך, כל מה שנטעת בי, כל מה שעקרת, כל החי והמת שלי ושלך, כל תשוקותייך הקמלות, כל ציפיותייך הנכזבות, כל חלומותייך עלייך ועליי, כל ניסיונותייך העיקשים, דמייך, דמך, כל דאגותייך, כל ביטחונך, כל ספקותייך, כל נחישותך, כל עיוורונך ומבטך הבהיר, כל רחמייך, כל אכזריותך, כל ידיעותייך, כל תארייך, כל בורותך, כל נטישותייך, כל שיבותייך, מילותייך ושתיקתך, רכות אצבעותייך ועוצם ידך, כל ילדותך, כל אמהותך. כולך בי היום אבל אני איני כלל וכלל מה שרצית שאהיה. אני לא דומה כלל למה שגדל ויצא מרחמך. אני בקושי אני היום, ואין לי כבר מילים לתאר. האם התגאית בי הבוקר כשביקרתי אצלך? האם את גוערת בי בכל חלומותיי או באה לנחם ולאהוב כי אין אחר מלבדך? תגידי לי איחיטה צ'יקיטיטה שוב, תגידי לי שהתגעגעת אליי כמו שאני אלייך. תגידי לי שאת היחידה שנשארת אתי, שלמרות שכולם נוטשים את נשארת כאן לעולם, גם אם אבן היא כל מה שנותר לי לחבק.