אלוהים

השכנה מתקשרת הבוקר, לא ראתה אותי כמה ימים. אני כמעט לא יוצאת מהבית. היא דואגת. רוצה לדעת מה אתי. אני מסבירה שהרגליים הורגות אותי ומודה לה מאוד. בגלל זה חזרתי לגור באשקלון ודווקא בשכונה שאין בה כסף אבל יש בה אנשים. אני רציונלית מאוד למרות הרגשנות הקיצונית שלי ולא מצליחה יותר להסביר איך אלוהים מקיף אותי שוב מכל הכיוונים, מזנק לי מכל הבחירות שלי, נעצר בתוך העצב שלי. אני מנסה להתפייס אתו ועם ההחלטות שלו לגביי. אני מנסה להבין אחרת. אני מנסה לסלוח לו על הנתיבים שגלל בפניי ולא הזהיר אותי, או שלא הקשבתי, ועל כך שזאת בכלל אופציה לשגות כל כך, לכאוב כל כך, להיכשל, להתאכזב, להיקרע, ללכת שולל. לא מתי בשום שואה, לא נפלתי בשום קרב ממש, אבל אני מתווכחת אתו על שהעולם כולל אפשרויות כל כך מגוונות לאובדן. מחר האזכרה של אמי. בכל שנה יש לי יותר על מה לדבר אתה, להבין, לסלוח, להתעצבן יחד אתה שככה זה, אלה החיים, זה העולם, ככה רוצה אלוהים.


תגובות