חג היש-אהבה

בשנה שעברה קוננתי מרה על האהבה שהייתה לי וויתרתי עליה כי אהבתי את עצמי יותר. קראתי לו חג האין-אהבה. השנה, אחרי שנשברתי כל כך אני אוהבת את עצמי הכי הרבה, ומשום כך מגישה באהבה אין קץ לכם, חבריי שנותרו מכל הרשימות המכובדות של חברים לכאורה בפייסבוק, את המתכון שלי לאהבה, בעיקר אהבה עצמית קיטשית כזאת, מתוקה.

מכינים בלילה לפנקייק. אצלי היא סמיכה כי אני אוהבת אנשים עבים שיש מה לתפוס בהם, בשרניים מרוב תשוקה לחיים ועם נוכחות. בזמן שמניחים לה לכמה דקות מכינים מנייר אלומיניום תבנית לב. איש איש וצורת הלב שלו.

ברור שזה לא מושלם. בגיל כזה אנחנו כבר יודעים שהלב שלנו סדוק, מתקלף, שבור, אצל מי יותר, אצל מי פחות. והנה, אף על פי כן נוע וינוע, והוא משרת אותנו באהבה ובאמונה.

יוצקים מעט בלילה, לא יותר מדי, שהלב לא יגאה על גדותיו. חייבים להתחשב במידותיו להכיל את כל השפע הזה. שלא יתפקע לנו, חלילה. שיעריך כל חומר גלם איכותי וראוי שניצוק לתוכו.

לאחר שנוצרות הבועות ואפשר לראות שצד אחד כבר מוכן להתהפך ולגלות את סודותיו לנו, מנתקים אותו בזהירות מהמסגרת בסכין שבה אנחנו חותכים את חתיכת החמאה לטיגון.

הוא יתנתק מדפנות הלב אבל עדיין יישאר בתוכנו, אל דאגה. מורידים את המסגרת והופכים את הלב מעשה ידינו. אל תשכחו להרים את המסגרת במטלית או מחזיק סירים. הלב שלנו חם ולוהט תמיד.

תראו איזה יופי. שום דבר לא מושלם, לא עגול לגמרי, לא חד ממש, לא תמיד עשוי, קצת מוכתם בבלילה טרייה, אפילו שרוף כמו כל לב שאהבה ממש ובער. אבל הלב לא תמיד בוער עד כלות.
החגיגה של האהבה תמיד מכילה לב נוסף על שלנו, כי אנשים מהעבר ואנשים מהעתיד מצטרפים למסע ונותרים בו גם בצורת צללים וזיכרונות.
גם היום.

עד שמגיעים לרגע שבו הכל מוכן ומסדרים על הצלחת עם המון צבע, טעם ובריאות מתוקה. משום שבסופו של דבר, מי אוהב אותי יותר ממני? ככה אני מכנה את המתכון שלי לחג היש-אהבה. חג אהבה שמח ומאושר לכולם.






תגובות