בראש השנה העברית, החג האהוב עליי ביותר, הייתי קטטונית מרוב פחד והחיל והרעדה של חגי תשרי מנעו ממני מלהתחיל כמו שצריך, להתמודד עם הפחדים ולהתגבר עליהם באמת ולעבד הכל להתחלה חדשה וטובה יותר. הייתי בעיצומו של הפחד, היום בשוליו. אתמול התחלתי להכין את רשימת הפחדים שלי לשנת 2014, שאני רוצה להיפטר מהם ולהתחיל לקבל את שנת 2015 טובה יותר, רגועה יותר, נורמלית. השורה התחתונה היא שאני אסירת תודה כל הזמן. השורה הלפני תחתונה מבקשת ממני בכל זאת להתייחס לכל מה שהשתבש ויצא מאיזון, אפילו אצל נודדת-בין-הגבולות מושבעת כמוני. מועקה ותקווה שלובות אצלי יחד, ואני כותבת כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות כמו שצריך, לדעתי. אני מתחילה לגעת כעת בפחדים שלי, אולי תמצאו בהם משהו שמוכר לכם ויעזור לכם לגעת בשלכם ולשחרר את עצמכם ממנו.
1. לפני כשבע שנים התבגרתי בבת אחת והחלטתי שוב שאני רוצה ילדים ומשפחה. הבעיה הייתה שתת פעילות בלוטת התריס שלי שלא אובחנה על ידי רופא אידיוט שחשב שכל שמנה היא כזאת בגלל אכילה בלבד גרמה לי לשקול מעל 200 קילו, והייתי בטוחה שזה באשמתי. כמובן שזה לא היה.
אמנם, מאז ילדותי לא הייתי ממש רזה אבל לעניות דעתי, והיא היחידה שקובעת – נראיתי נהדר ומשקל היעד שלי הוא בכלל 100 קילו. מספיק לראות את תמונות דוגמנות העירום שלי כדי להבין שאני אוהבת את עצמי ככה. אבל הייתי חולה, וכדי להיכנס להריון הייתי צריכה לרזות. כולם רצו, ורוצים עדיין, לנתח אותי, כולל אמי ז"ל שהייתה רופאה כירורגית במקור, ויום אחד אסגור איתה חשבון על כך כשאגיע אליה היכן שהיא כעת. אבל אני אחרת לגמרי, אתם מבינים. אני יודעת מי אני מאז ילדותי ואני יודעת שהכוחות שיש בי הם על-אנושיים לפעמים. הייתי חייבת אותם כדי לעמוד בכל זה.
אז התנגדתי בכל כוחי לניתוחים למיניהם והתחלתי במסע ארוך שבסופו רזיתי יותר מ-80 קילו לבד. הגעתי לאחר מסע ההרזיה למשקל נהדר של כ-140 ומשהו, כולל המון מאסת שריר שבניתי ועודפי עור שנוצרו והוסיפו למשקל. זה מספר המינימום להערכתי, כי לא מצאתי אז משקל שיישא אותי, ומשום כך רק כשהתחלתי להישקל יכולתי להעריך. לעניות דעתי רזיתי הרבה יותר אבל יותר מהמספר הזה גם ככה קשה לאנשים להאמין שעשיתי לבד לבד לבד. השיטה שלי עוד תכניס לי הרבה כסף יום אחד כי היא הייתה לגמרי בראש שלי, יחד עם אכילה סבירה יותר כדי להוריד את עודפי המחלה והמון משקולות וקטלבלס, והליכה.
בינתיים כשלתי בטיפולים, עוד כל מיני תהפוכות קרו לי בחיים, ונקלעתי לפרשת האלטרוקסין הארורה ששוב העיפה אותי מאיזון ועליתי חלק גדול מזה בחזרה. מצאתי סוף סוף תרופה שתאזן אותי מבלי לפגוע בי, והיום אני במצב שהכל שוב תלוי בי. אבל אני לא יכולה. אני לא מוצאת בי כוחות.
אתם מבינים, כשישבתי באחת וחצי בלילה על ספת הכושר, כשחזרתי מהעבודה,כדי לא לוותר לעצמי, ראיתי את התינוקות העתידיים שלי בדמיוני, והם נתנו לי כוחות להתאמן עוד ועוד, לרזות ולהיות בריאה, כי אמא רוצה להיות אתם כמה שיותר, להשתולל בפארק ועל הרצפה, כשיבואו אליי. זה לא קרה, ויחד עם כישלונות גדולים אחרים שלי, אין לי בשביל מי לרזות כעת כי אני כבר לא מספיק טובה לאף אחד, אפילו לא לעצמי, כך זה נראה.
אני עייפה גם מחיזורים של גברים שנרתעים מהכוח שלי, או מהמשקל העצום שלי, או מהיופי שלי, או מהרגישות שלי, או מהבכי הרגשני שלי למראה גשם או פרח יפה, או מהכוח שלי לשאת הכל, או מהשבירה שלי כשאני עצובה, והם לא רוצים להישאר ולאהוב אותי אז אין לי סיבה חיצונית יותר להתאמץ.
לשנת 2015 אני מחפשת כעת סיבות לאהוב את עצמי שוב בחזרה כמו פעם, כדי לרזות שוב לא כדי להתאים למישהו, אלא רק לעצמי ולעתיד הבריא יותר שיהיה לי. אני כבר לא רוצה להתיימר לשרטט עתיד מדויק בלי ילדים ובלי אהבה. אני פתוחה כעת לאפשרויות כדי שאפסיק לפחד לרזות שוב כדי להיות בריאה ופעילה ונמרצת כמו פעם. זוהי הברכה הראשונה שלי לעצמי. למצוא כוחות לעשות משהו כזה גדול שוב למען עצמי, ולמצוא תמונה אחרת שתרצד מול עיניי כדי לתת לי כוחות.
2. אני כבר לא אני יותר, אני פוחדת להיות מי שאני כי כולם אומרים לי שזה יותר מדי. הבעיה היא שמקצוע הכתיבה מחייב מודעות מסוימת מהולה בחוסר מודעות מרצון, עד כמה שיהיה אוקסימורוני. אומרים לי לצנזר כדי שאנשים לא ייבהלו מלתת לי עבודה, אומרים לי שאני מפחידה את האנשים בכעס שלי וברגשות הנוקבים ובכל השאר, ואולי הם צודקים. אבל אני לא יודעת להיות אחרת, ואני מנסה לשנות ולהשתנות וזה משתק אותי.
הפסקתי לכתוב מרוב פחד. אולי זה בריא בשביל כתיבה פרנסתית. בשביל האמנית שבי זהו גזר דין מוות ואני כבר שנתיים בקושי יכולה לכתוב משהו אפילו בבלוג שלי מבלי לפחד להרוג מישהו בכתיבה שלי. המון שנים שתקתי בגלל זה, מגיל עשרים ומשהו עד שלושים ומשהו. לא רציתי להיות לבד ורציתי שאנשים יאהבו אותי בכל זאת אז שתקתי. אני פראית אבל שקטה מאוד, אני רגישה מדי אבל גם כוחנית עם "האמת שלי", אני עיוורת אבל רואה יותר מדי, וכל זה לא משהו שאני יכולה להסביר. יש כאן כמה אנשים מילדותי שיוכלו להעיד טוב ממני איך נראיתי מבחוץ.
אני יכולה רק לומר להגנתי שמעולם כמעט לא עשיתי דברים כפרובוקציה להכעיס, אלא משום שאני כזאת, מתנסה ונעה במרחב שבין האיסורים הרבה יותר בקלות מאחרים. ככה גדלתי. סבא שלי גידל אותי בבניין הזה שבו אני גרה היום, וממנו היינו יוצאים יחד, הזקן והתינוקת, לצעידות ארוכות עד חוף הים שלא היו בו כמעט אנשים כדי לאסוף צדפים ושמש רבה, או לשדות ולפרדסים שהיו פה פעם לאסוף ניחוחות וצבעים עזים.
אני רגילה לנוע במרחבים ולהתנסות כך מילדות, אבל כיום אני פוחדת לנוע כך משום שהתנועה שלי מתנגשת ביותר מדי אנשים, שהם החומרים של האמנות שלי, כבר לא הצדפים, גם כשאני אוהבת אותם ולא רוצה להזיק להם. אז אני שותקת.
אני מאחלת לעצמי למצוא בשנת 2015 את הדרך לכתוב שוב מבלי לפחד. לכתוב באמת כל מה שרציתי ולא יכולתי, וזה לא חייב להיות ספר. אלה המילים, החומרים שמהם אני עושה את האמנות שלי, ואני כבר לא מנסה יותר וזה כואב לי מאוד מבפנים.
3. אני רוצה לאהוב שוב מבלי לפחד שאני שוב משקרת לעצמי, ששוב משקרים לי. זה, בתמצית, מה שאני מאחלת לעצמי באהבה לשנת 2015. לא סקס, לא זוגיות ונישואים, פשוט אהבה פשוטה ובוגרת בלי תסביכים של גבר שפוחד לאהוב אותי ורק אותי. אני מבקשת לעצמי שמי שיאהב אותי לא יפחד ממני, וזה הכל. אני כל כך פשוטה בסך הכל, למרות שנראה שלא. תאמינו לי, אני הרבה יותר פשוטה ממה שחושבים משום שאני בדיוק כמוכם בזה.
4. 49.5 שנות חיים במדינה הזאת חשפו אותי לכל הפחדים האפשריים, אבל קיץ כזה נורא, שבו ירו עליי ישירות מדי יום וראיתי את הרקטות מתפוצצות מעל ראשי עד כדי כך שפשוט הייתי צריכה להרים יד עם מצלמה מעל הראש ולצלם - כזה עוד לא היה לי. כל הטראומות של הישראליות שלי נחתו עליי בבת אחת ושלחו אותי לדיכאון קטטוני שממנו אני מתקשה לצאת אבל עושה צעדים קטנים בדרך החוצה ממנו. אני מרגישה הכי בטוחה בבית שלי, והקונכייה הזאת טולטלה קשות בקיץ זה והבדידות שלי דווקא כשהייתי אמורה להיתמך על ידי האהבה הייתה קטלנית. אני מתאוששת ממנה ומנסה לצאת ממצב הישרדות למצב של חיוניות ויצירה ואהבת חיים מתפרצת שמאפיינת אותי, כי הישרדות בלבד היא לא חיים. זה מה שאני מאחלת לעצמי השנה, שנת 2015, הרבה כוחות להתגבר על כל זה ולחיות שוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה