שבת עכשיו.
אני זוכרת את השבתות בשנה הראשונה,
שבהן לא היה רגע אחד ללא געגוע משתק וכאב נורא על הריחוק ממנו.
פתאום אני מבינה שבקיץ האחרון, אחרי שחזרתי אליו, זה לא קרה.
אני לא זוכרת שבתות של מועקת פרידה אלא רק של הקלה מהמלחמה
ביני לבין מה שמצאתי כשחזרתי, מלחמה בין המציאות לבין מה שנגמר.
זה למה יש תמיד סימנים לשיבושים שאנחנו לא אוהבים לתת עליהם את הדעת.
זה למה אני מבינה כעת שאין געגועים עוד אלא געגוע עז לעצמי ללא.
זה למה אני טוענת כל הזמן שאם יש רק כאב אין אהבה.
זה למה אני מבינה שאם קל כל כך לוותר עליי מעולם לא הייתי בלבו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה