עלבון הלב והאגו

אמא שלי, רופאה, התחתנה עם פועל פשוט שלא סיים תיכון.

בקושי יסודי, למען האמת.

נוסף לכל היה לא חכם במיוחד ולא אחראי.

גם הוא התנהג בזוגיות שלו "לגמרי לבד", כמו שמתגאים בזה גברים

שאינם תורמים לזוגיות שלהם דבר מלבד המשכורת שלהם

וטיפול בילדים המשותפים שלהם, למיטב הבנתם.

לא שהיא ידעה הרבה על אהבה, זוגיות וילדים,

אבל היא הייתה במקום הנכון רגשית, כנראה.

היא רצתה מאוד לאהוב מישהו,

אבל פעם הודתה בפניי שהתחתנה משום שהייתה בודדה.

הוא לא.

הוא בגד בה, והתירוצים שלו היו מה שהיו.

ידע וחוכמה הם מונחים מתעתעים מאוד בהגדרתם, משום שהם כוללים הכל מכל, והכל נכון.

אני חושבת, בגילי המופלג ולאחר ניסיונותיי להיות מונוגמית או אוהבת עם כמה גברים,

(אמרו לי את זה מילדות ולא הבנתי ולא הסכמתי לו מעולם עד שנשרפתי בזה בעצמי),

שהדבר הנורא ביותר לאישה שאוהבת גבר אהבה טהורה בכל נפשה ובכל מאודה

זה להיות חכמה יותר, מבינה יותר, מנוסה יותר בבני אדם ובגברים ובאינטימיות מהגבר שלה.

כך אני מגלה לזוועתי שלמרות שלא הייתי נשואה מעולם הקילומטרז' שלי באהבה,

רגישות רגשות ואמפתיה ארוך הרבה יותר מכל גבר נשוי שנתקלתי בו מעודי.

בסיפור האחרון זה היה בעוכריי, כמובן.

אני יוצאת מדעתי, וגם את זה זיהיתי באיחור, משום שרק עכשיו אני מבינה את זה,

משום שזה שאין לי תעודת בגרות או תואר עדיין לא סותר את זה

שאני הרבה יותר חכמה ממך, אהובי.

נכון, אני יהירה, אבל במקרה שלי תודה שהיהירות שלי מוצדקת ונכוחה.

אני סובלת אנושות מבדידות, לא מטיפשות,

ואולי בגלל זה אני לא נשואה כמוך,

ואולי דווקא בגלל זה קראת לי "סתומה" בכל פעם שאמרתי לך "יפה שלי, כמה אני אוהבת אותך".

ייקח לי המון זמן לנקז את הרעל הזה של האהבה, אבל בסוף אהיה עדיין חכמה, ולבד מבחירה,

לא בגלל נכות רגשית אומללה כלשהי שקשה לאנשים החיים בשקר להודות בה,

אלא מהחוזקה היחידה שאני מכירה שהיא אמיתית - אהבה לעצמי ולא פחד מהחיים.

 כך שאם כבר נגזר עלינו לדבר בבלוגים שלנו, כדאי שתדע שאני עדיין לא מאמינה לאף מילה שלך,

אבל מאמינה שאתה מאמין מאוד לכל מה שאתה אומר לעצמך, משום שזה כל מה שאתה מסוגל להגיע אליו, במצבך.