משחק הלהיות

כמו תינוקות ששואבים מתוך הבכי על ידי צעצוע מעניין יותר,
מצאתי את המשחק המעניין שלי, ששואב אותי מהאומללות.
בזמן האחרון אני לשה מעגלי זמן כל הזמן,
פותחת וסוגרת כמו סופגניות ספינג',
מטגנת בשמן זיכרונות חם וריחני,
מתבלת בסוכר תשוקות נעורים.
אני לשה המון דברים מלבד סופגניות וחיבוקים של אנשים.
אני לשה גם מחמאות לתוך מעגלי הזמן כדי להבין
למה לא ברור לי שיאהבו את העבודה שלי.
למה בכל פעם שמתלהבים מהטקסטים שאני שולחת אני דומעת.
למה אני לא מנסה יותר גבוה.
מה קיצץ לי את הכנפיים שלי מלבדי.
אני לא זוכרת שום זמן שבו הייתי המובן מאליו.
כל הזמן להתאמץ להיות, להיזכר, לקבל.
כל הזמן להזכיר כמה אני אוהבת כדי לא להינטש.
כל הזמן להיות ראויה למשהו במקום פשוט להיות, כמו כל אחד אחר.
השנה הזאת תהיה השנה הראשונה שבה יימאס לי ממשחק הדמעות הזה.
אני יודעת מי יבוא לאהוב אותי בקיץ.
לא יכול להיות מישהו כזה מהשנים האחרונות כי
לא היו לי בשנים האחרונות אהבות ראויות לשמן,
לא היו לי אהבות כלל, רק קרבות עקובים מרגשות ופגיונות.
אני יודעת מי יאהב אותי בקיץ, מלבדי.
השנה זה יהיה משחק אחר לגמרי,
בלי תינוקות, אמנם, אבל גם בלי דמעות ומבלי לשחק באש.
רק להיות.
זה אמור להיות מספיק טוב בשבילי.
זה מה יש, כולה אני.