הכל

בפיד זורמות תמונות מכל העולם, מילים, חיוכים, דמעות.
הצלחתי לקום מוקדם היום כי הבטחתי לעצמי לחזור לחיים שלי.
המיגרנה קפצה לביקור אבל אני לא נותנת לה לעצור אותי.
אני קוראת דברים קשים שאנשים מספרים על מה שקרה להם.
אני מתקשה כבר לשאת את צער העולם.
אני מפסיקה ומסתכלת לרגע עליי.
אין מה להשוות.
אני חיה, בריאה, הולכת, קרועה אבל נושמת.
לבד מאוד, עצובה והמומה, פוחדת כל כך.
אבל עדיין, אין מה להשוות.
אני מתפרנסת, יש לי גג שהגן עליי מהגשם בלילה,
ושמיכה שחיממה אותי בקור הגדול, מים ואוכל, ואפילו סופגניות.
עוד מעט גם יגיעו ערמונים לקלייה וקילוף,
ויש נרות ואור, ותנור חימום ואנשים שאכפת להם ממני מבלי שאפילו פגשו בי.
וימים טובים יותר לפניי, והבטחה מדעית שכל פצע סופו להגליד.
אם רק לא אחטט בו יותר מדי.
אחרים נאנסו, התאבדו, חטפו מכות, השפלות, התמכרו לטמטום או לכימיקלים.
כולם בפיד שלי, כולם מולי ולעומתי.
אחרים מצאו אהבה, או סתם התחתנו והקימו משפחה, שאין לי.
אין להם אוברדראפט או פחד נורא מעוני, כמוני.
יש להם עבודה, פרנסה, פנסיה שאין לי.
להם יש הכל.
לי יש אותי, והכל.
כל החיים לפניי.
אני פה, לא הולכת לשום מקום.
החיים יפים ובהשוואה לאלטרנטיבה הם עדיפים מאוד.