היום אני בקריזה שהחלה למשמש לפני כמה ימים.
אני לא אוהבת מה שאני עושה לפרנסתי ולהגשמתי.
אני בהלם מוחלט מעצמי.
אני לא רוצה לכתוב יותר.
אני כותבת מגיל ארבע וחצי, אחרי שלימדתי אתעצמי לבד לקרוא ולכתוב.
אני לא רוצה לערוך.
אני לא רוצה לתרגם יותר.
אני רוצה לעשות דברים אחרים.
כתיבה היא הכישרון שלי, אבל לא המתנה.
נמאס לי מכל זה.
נמאס לי לכתוב בשביל אחרים אבל אין לי ברירה היום משום
שמזה אני מתפרנסת, ואני חייבת להישאר כאן.
אני יודעת שאני נשמעת מפונקת משום שאחרים עושים דברים
שהם לא אוהבים לצורך פרנסתם ואני יושבת בבית בנוחיות וכותבת.
נוסעת מהמיטה לפינת העבודה, קמה כשמתחשק לי, חוטפת סייסטה.
אני לא כפויית טובה.
אני אומרת תודה.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה עוד.
אני רוצה לעשות דברים אחרים שאני טובה בהם ואני חייבת למצוא
את הדרך לעשות אותם אחרת אמות ואגווע.
אתמול התחילו לבוא סימנים לכך שהגיע הזמן להשתנות, שוב.
אני בדרך לשם.
בפעם הבאה שאשב לעבוד על כתיבה זה יהיה בשביל עצמי
ובשביל אנשים אחרים שיפיקו מכך תועלת, וכסף לי ולאחרים.
אני חייבת למצוא את הדרך, את הדבר הנכון.
כרגע אני קהה או בקריזה.
אני רוצה לשבור קיר בכל מובן שהוא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה