להיות נשוי הרבה שנים זה כמו להיות לא נשוי אותה תקופת זמן
מבחינת ההתנסות בשגרה ווהתרגלות אליה, רק בהפוך.
אלה מתקשים להיפרד, אלה מתקשים להתחבר.
אני צופה כעת בסרט "גלוריה" על התאהבות מאוחרת של
גבר ואישה בני חמישים ומשהו, כמעט שישים.
הוא מספר לה שהוא לבד כבר שנה "סוף סוף".
מילא זה שאני לא מבינה למה צריך להגיע למצב שבו
מרגישים הקלה על שנעשה משהו שהיה צריך להיעשות מוקדם יותר,
אני לא מבינה הרבה דברים שאינם מוכרים לי מחיי,
אבל כל כך נוגע ללב ויפה לראות אותם בגיל הזה מנסים שוב לאהוב.
ואני רואה את הסקס שלהם, שהוא סקס של אנשים מנוסים,
נוגעים בגוף אחרת מאשר הצעירים, מעריכים כל פיסת עור חשוף,
סבלניים בחיבה אחד כלפי היעדר המושלמות של השני.
אני לא בטוחה שסיפור האהבה בסרט ייגמר טוב,
אם אני זוכרת נכון מה שהיה כתוב על הסרט,
אבל זה גורם לי לחזור לעצמי עוד קצת.
זה גורם לי לרצות לחוות אהבה אחת לפחות לפני הסוף.
בדיוק כמו שבסרט גלוריה קופצת באנג'י, אני רוצה את הבאנג'י של הלב שוב.
אני לא רוצה לגווע מבלי לאהוב שוב, מבלי לגעת בגוף שיעריך אותי,
מבלי לזכות למישהו שיודע שאני קיימת בשבילי עוד לפני שאני שם בשבילו,
ומשום כך ייגע בזהירות מבלי לשבור מה שיש.
חשבתי שזה לא יקרה עוד זמן רב, אבל עכשיו אני יודעת שאני רוצה לאהוב שוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה