שתיקה

אם אכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב אשאר לבד וללא חברים, זה המשפט שנוצר לי אתמול בסוף מדיטציה כלשהי. ועדיין, זה לא אישי.
אם האנושות היא חומרי היצירה שלי, הרי כשאני כותבת משהו שפוגע ישר בבטן של מישהו ואני כלל לא מדמה אותו לנגד עיניי, עדיין הוא יחשוב שכתבתי עליו וייקח את זה אישית.
כל הבדידות שהייתה מנת חלקי בשנים האחרונות מכריעה אותי ואני משוועת לבני אדם.
אז השתתקתי.
אתמול סיפרתי ליובלי, חבר הנפש שלי מנעוריי, כמה דברים שמעולם לא דיברתי עליהם למרות שהוא מכיר אותי לפני ולפנים.
אני תמיד אומרת שמה שאני חושפת לפניכם זה בערך 10% ממה שקורה לי באמת.
בשבועות האחרונים הגדלתי את החשיפה, אבל הרוב לא יכול להיכתב, ואתכם הסליחה,
כי זה מכבר הפכתם לסביבה המשפחתית והחברית שלי ואני שומרת עליכם שלא אאבד גם אתכם. 

תגובות