שאלות שמטריפות אותי יותר מהדרעק שנקרא אהבה וזוגיות

איפה התשוקה שלי, איפה האש הפראית, איפה כל הזרימה הסוערת בתוך החיים,

איפה אני הולכת לאיבוד, ולמה הים הגלי יציב יותר היום תחת רגליי מאשר הדיונות שעליהן גדלתי?

איפה אני מתפזרת בין אשליות, איפה ויתרתי על עצמי בדרך לאגדה, למה התחלתי להקשיב לאחרים

במקום להקשיב לעצמי, לבגוד בי?

ושאלת השאלות:

איך ייתכן שאני יכולה להתקדם רק כשאני לבדי,

ובכל פעם שאני מכניסה אדם נוסף לחיי, קרוב קרוב, 

אני נתקעת לחלוטין ולא מצליחה להגשים כלום?

האם השיפוט שלי כל כך לקוי שאני לא מעריכה נכון בני אדם?

אני חייבת להישאר סוליסטית???

כל החיים לבד?

זה מה שמחכה לי?

בן אלף זונות מי שברא וייעד אותי לחיים של לבד.

לפעמים נגמרים לי הכוחות, לחלוטין.

סיעור האונות הזה מטריף אותי, הכל נפתח ומתפרק ומורכב מחדש כעת.

עסקית, רגשית, כלכלית, משפחתית, אהבתית.

שום דבר כבר לא מובן מאליו, לא ברור.

שום דבר לא חוזר להיות מעכשיו מה שהיה.

לזאת ייקרא שחרור.

בסוף מחכה לי המלוכה.

לבד, כמובן שלבד.

מה עוד חדש?

אבל אני לא בוכה, לא מצטערת, לא כואבת, לא עצבנית.

רק רוצה להסתער כבר מחדש על החיים לאחר שנגמרו כל המלחמות האלה.

בקרוב אגיע רחוק.