מכתב לעצמי על צדק נוקב, תוך כדי ספונז'ה בנשמה ובחדרים


מאז הפסקת האש אני מתנדנדת על המאזניים האלה, בין מה שאני רוצה לראות לבין מה שיש.
אני מאוד לא אוהבת את הארכיטיפ המגולם בקלף הזה,
למרות שבבית הספר קראו לי דון קישוט ושלחו אותי בכל פעם למורים לסדר עניינים.
כבר לא מסתדרת עם העובדה שיש רעיון נשגב שבלעדיו חיינו אינם חיים, מצד אחד,
אבל חייבת לקבל שמצד שני הוא שומר עלינו מפני ביצוע פשעים בלתי נסלחים, כל עוד אנחנו לא סוציופתים.

 אני יודעת יפה מאוד שצדק מלא ונוקב יש רק בסרטים, ורק אם אנחנו תסריטאים ובמאים מעולים, ויש לנו שליטה.
אני לא אוהבת את הקלף הבסיסי הזה כי הוא קשה מאוד בהשלכות שלו,
גם אם משחרר בה בעת ופותח לי פתח להבנה מלאה של הצד שלי במאזניים האלה.
"לו רק הייתי מדברת קודם באמת על מה שלא בסדר", "לו לא הייתי עושה כך או כך"
מחליפים כעת בחפץ לב את "הלוואי שהיית בן אדם".
המאזניים נעים מעט אבל מתאזנים מתישהו.

הקלף הארכיטיפי האהוב עליי הוא דווקא קלף המוות,
משום שרואים בו בבירור שאין יותר אשליות והכל נגמר בעיקר בתוכנו, ומחכה לנו משהו חדש.
אני רואה את הצדק משויך למוות, מחובר אליו בהבנה שרק אנחנו מונעים מעצמנו לחיות כשזה אפשרי,
ולכן אני מברכת על הקלף הזה בכל זאת.
הרמתי את הקלף הזה אתמול וניסיתי להבין מה הוא אומר לי ולמה,
ומכיוון שבשבת כבר התחלתי לפלס דרך חדשה,
אני יודעת שכל עוד לא אוותר על הרעיון הטיפשי הזה שאני אמורה להעניש את עצמי
בגלל טעויות ושטויות שעשיתי בעבר, אני תקועה בצומת החשוך הזה ולא מגיעה לשום מקום.

לזרוק קלף על השולחן ולצאת מהחדר בתיאטרליות מגוחכת זהו סרט שחייתי בו חודשיים ומעלה
ואני יוצאת ממנו בהקלה וההבנה שהצדק נעשה בסופו של דבר.
ביני לבין עצמי אני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת.
זוהי אומללות מוחלטת לחיות בשקר ואלה חיים שאני מעולם לא חייתי בהם יותר מדי זמן.
אני יכולה לומר על עצמי המון דברים לא מחמיאים שאני מכירה לפני ולפנים.
חיים בשקר ובאשליה לאורך עשרות שנים זה משהו שאני לא עושה, נקודה.
את זה אני משאירה לאחרים.

תמיד היה לי חשוב מה שהיום כי תמיד יזמתי עתיד ונעתי כל הזמן.
אז למה לעצור עכשיו?
נעתי על המסילה הזאת קדימה ואחורנית בחודשים האחרונים
עד שהצלחתי לקרצף מעצמי מספיק כדי לראות את העור האמיתי שלי שוב.
אלה הצבעים שלי, זאת אני, אני לא מבזבזת זמן יותר
על קונספטים שקריים של מערכות יחסים או מעצורים מדומיינים. 

אני חושבת כל הזמן על אותו חבר יקר שטוען שבמציאות, בעולם אידיאלי, אין סיבות לאהבה.
אם יש סיבה לאהבה יש גם תנאי, ותנאי הוא צעד אחד לפני עונש.
אין לי מושג לאן זורמת האנרגיה של אהבה טהורה כזאת כשהיא לא מתקבלת בברכה,
אני רק יודעת שקיפלתי אותה לממדים הכי קטנים שאליהם התכווצה,
משום שנוספו לה כעת תנאים מכוערים שזיהמו אותה, והיא כבר נגמרה בצורתה המקורית, ככל הנראה, לתמיד.
אני חופשייה.
עכשיו צריך להתרגל לסטטוס הזה שוב, ולא להיבהל מכך ששוב אני חד תאית.
מצד שני, הצד החיובי של זה הוא שלבד נעים מהר ומדויק יותר.
והמתנה של החיים שלי היא להיות אופטימית תמיד.


תגובות