פיקסלים של ברכות

בכל הארץ גשם, ורק בדרום טרם התברכנו. חשבתי הלילה ששוב נרדמתי עם מאוורר פועל, אני צריכה לסגור חלונות מרוב קרירות, וזה אומר שהכל מתקדם כשורה. אני לא מחפשת יותר משמעויות נסתרות וסיבוכי לשון מפותלים כדי להראות כל מה שאני יודעת. אני נרגעת לתוך הסתיו, סופרת כתמים בשמיים ובתחתונים, כי אני שוב אישה, אחרי תקופת החלמה ממושכת שבה הגוף שלי נשבר מחוסר ההחלטיות שלי, ולכן אני חולמת שוב על ילדים ואיך אוכל לעשות הפעם את המשפחה שאין לי, ואני מוקפת אהבה יותר מתמיד.

יש אנשים בפייסבוק, וזאת לא בדיחה. יש אנשים לא וירטואליים שמחפשים אותי כשאני נעלמת, כשאני עצובה הם מתעצבים אתי ובודקים מה שלומי, זוכרים אותי, תודה לאל, לא זונחים אותי למרות שיש להם את החיים שלהם. הם מתעניינים, הם מקדישים לי כמה דקות מהיממה שלהם, וזה הרבה יותר ממה שזכיתי לו בשנים האחרונות. יש לי חיבה גם אם אין לי אהבה.

אתמול סיימתי את המאמרים שהתחייבתי להם וקיבלתי תוך כדי כך עוד ועוד משימות. היום אני צריכה לערוך ספר זיכרונות מהשואה, כך שאני בטוחה שפרופורציות הן שם המשחק של אלוהים השנה. אני רואה הכל, שום דבר לא נעלם יותר מעיניי הפקוחות לרווחה, ואני צריכה ללמוד לשים כל חיזיון במקום הנכון לו מבלי להתפוצץ מעודף הפיקסלים שמטביע אותי, מציף אותי בכל מה שאני לא רוצה יותר לדעת.

בהחלט, אני סופרת את הברכות שלי, המון קילוגרמים של אהבה, של עצב תת קרקעי שלא ייעלם כנראה לעולם, אני צריכה למצוא דרך להפוך אותו לברכה, לשיעור שלא יפיל אותי עוד על ברכיי. אם יש גלגולים כאלה, בגלגול הבא אנסה לזכור לטפל בעצב הזה מבלי לחכות לגשם שישטוף אותו ואותי מכל המכות האלה, משום שאני בכל זאת אהבה טובה.