כשקשה לי מאוד להמשיך הלאה, אני נעזרת באנשים חזקים ממני, ואני לא מכירה
הרבה כאלה.
אני מתעלמת מסטריאוטיפים וסטיגמות ומקשיבה לדברים אם הם פשוטים והגיוניים,
לא רק מותחים רגש.
אני בהליך ארוך ומורכב של סליחה שבו אני משחררת המון כעס שנראה כמו כעס
על אנשים שפגעו בי,
אבל אצלי זה עובד אחרת.
אני קוראת אנשים שכועסים על אחרים, ואצלי זה נדיר, כי אני כועסת על עצמי
שהאמנתי, שהשליתי את עצמי,
שנתתי אמון, שנפתחתי, שחשפתי את עצמי, שנקשרתי רגשית.
זה אידיוטי, אני יודעת, וזאת טעות.
במובן מסוים, זה המצב הרצוי והנורמלי ולכן לא ברור למה אני צריכה לכעוס
על עצמי.
עשיתי את מה שצריך לעשות ומתבקש מכל אדם שרוצה בקשר אנושי, ואין לי מה
להאשים אף אחד.
פעם חשבתי שאהבה היא חולשה.
היום אני עדיין כועסת על עצמי כשאני אוהבת וזה לא עובד.
זה המקור לכל האכזבות והכאבים.
היום שמעתי משפט נהדר של איש חכם, שורשי, ארצי ורוחני בעת ובעונה אחת,
הבישוף ט.ד. ג'ייקס:
When you hold
on to your history you do it on the expense of your destiny.
וזה אומר הכל בדרך לשקט הנפשי שלי שאבד לפני חודשים.
מאחלת שקט כזה לי, לך, לכם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה