נחמדות

אני עומדת על חוף הים. השמש לא חזקה, זאת שמש של פעם, לפני אפקט החממה.

החוף ארוך מאוד ושומם, יש רק דייג אחד שיושב על הכיסא שלו מתחת לשמשייה, ועוד שניים שלושה שצועדים.

אני ילדה קטנה, בת שלוש או ארבע, ולידי איש זקן נע לאט בין הצדפים, מתכופף ובודק אותם, ומחייך אליי כל הזמן.

הוא יודע בדיוק מה הוא מחפש אבל נהנה גם ממה שהוא מוצא.

אני גורמת לו שמחה.

הוא מאושר כי אני שם, אתו, והוא יודע שהוא גורם לי אושר כי רואים עליי כמה טוב לי.

מדי פעם אני מפסיקה לשחק בחול, מרימה צדפים ומגישה לו בעליזות, שואלת אותו אם הוא רוצה את זה,

מדלגת בינו לבין הקו על החוף שבו נגמר כוח הדחף של הגלים הרכים המתגלגלים אליי.

אני זוכרת שהייתי מרותקת אליהם, מביטה בהם נסוגים וחוזרים מבלי להתייאש, מבלי להפסיק, מבלי שייחלש כוח הגלגול שלהם.

הגלים המתגלגלים בלי הפסקה הפנטו אותי כל החיים.

אני זוכרת את עצמי טובלת רגליים קטנות במים, נהנית מההבדל בין הקרירות שלהם לבין החמימות של החול.

אני יודעת בדיוק עד לאן מותר לי להתרחק, אבל אני גם לא צריכה לדאוג יותר מדי כי יש מי שמשגיח עליי.

יש מי שמביט בי מרחוק וקורא לי לחזור בכל פעם שאני מתרחקת, או נותן לי הוראות מה לעשות.

אני מניחה שפטפטתי לא מעט וסבא ידע מה לענות לי, או ששתקתי כמוהו כשראיתי שהוא מרוכז בחיפושים.

אני זוכרת כמה אהבתי אותו, הוא היה הכל בשבילי, אבל גם אני הייתי שם, מוחשית מאוד.

הוא נתן לי תמיד להיות אני מבלי להפריע לי, מבלי לעצור אותי אבל גם מבלי שאלך לאיבוד עם הפראות המתוקה שלי.

אני זוכרת שהוא דיבר אתי המון, אני לא זוכרת מה היו התשובות המדויקות שלו לשאלות האינסופיות שלי אבל הייתה לו סבלנות אליי.

אני זוכרת אהבה, המון אהבה ולכן אני יודעת שהוא נתן לי אותה גם ללא מילים, ששם הרגשתי מוגנת ונאהבת כל הזמן

וידעתי שהוא הבית שלי ואליו אני חוזרת מכל ההשתוללויות והטיולים שלי.

בים תמיד הלכתי לאיבוד כי פשוט הלכתי כל הזמן.

כל חיי העדפתי ללכת כשיכולתי, והיום אני חלשה מדי ולא יודעת למה.

אני עובדת על זה ובודקת עם הרופאים למה אני חלשה, ולמה יש לי רפיון ושיתוק קל ברגלי הימנית,

ואני מנסה לרפא את עצמי, בכוח ההתחדשות החיונית של הגוף,

ואני מחזירה את עצמי כל הזמן לחוף ההוא, הריק, הארוך והאין סופי.

צעירה מכדי שיהיה לי עבר, וילדה מכדי שאבין מה זה עתיד.

רק ההווה, הרגע שבו ידעתי שאני על חוף הים, אוספת צדפים בשביל סבא שלי,

בשביל עבודות האמנות שיצר בחדרו,

עוזרת לו ליצור יש מאין, למלא את הזמן שלו במשמעות שלו.

כל כך פשוטה הייתה המשמעות שלו - הוא ואנחנו, המשפחה שלו שהגן עליה בחירוף נפש.

אני רוצה לחזור לשם, להבטחות המוצקות, לאפשרויות הבלתי מוגבלות,

לחופש לבחור, או לפחות שמחה ונאהבת,

בריאה כמו ילדה קטנה מתרוצצת בלי דאגות, בלי הגבלות,

לב שלם לגמרי ופועם שוב, בלי החולשה הנוראה הזאת. 

אני רוצה להיות כבר אחרי המסע הזה.

אני רוצה להפסיק לחפש. למצוא.

אני רוצה לא לדעת שוב כמה כישלונות יכולים להיות, כמה טעויות.

כמה שקרים וסודות.

אני עייפה מאוד יותר מדי זמן.

חשבתי שהגעתי ואני עדיין מנסה ללכת ומועדת כל הזמן.

אני יודעת איפה אני במעורפל, אני עדיין לגמרי לא שם.

אני אוספת את כל הצדפים השבורים שלי, ונשכבת על החוף, ומחכה.

מחלימה, או מקווה. 

אני כבר לא יודעת.

אני רוצה לרצות לחיות שוב.

אני רוצה שקט.

אני לא רוצה גלים שמטביעים אותי אלא מלטפים אותי בנחמדות.

מגיע לי שיהיו נחמדים אליי, לא מגיע לי עונש על שניסיתי לחיות.