שנה מהיום

"רק דבר אחד אני מבקשת מאלוהים – שהכאב לא יעשה אותי אדישה".

כמעט הפכתי לכזאת סופית, וכל רופא יודע שזהו השלב האחרון שלפני המוות, לפני הכניעה.

אני עדיין לא יודעת כיצד לצאת מהקטטוניה הזאת, מלחמה נוראה בחודשיים האחרונים בכל חזית.

הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני צריכה להרפות מהחשיבה ולנוע כמו חיה בטבע,

לתת לאינסטינקטים שלי להמשיך להדריך אותי,

גם אם זה אומר שאני שורטת ומכה את כל מי שמתקרב אליי,

או נדמה לי שהוא רוצה לטרוף אותי.

ברגע שאקום אמשיך לסדר את הבית לקראת החורף.

כבר היום הוא נראה מצוין כי עשיתי מאמץ גדול להחזיר אותו לצורת הבית שאני אוהבת לחיות בו ,

נקי ופשוט בקווים הבסיסיים שלו כדי לאפשר את בלאגן היצירתיות שלי.

התחלתי לסדר בארגזים את כל הזיכרונות ולמיין בין המכוערים והבזויים לבין היפים והענוגים.

את האחרונים אניח על המדף ומהאחרים אפטר כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.

את האמון שלי באנשים אשקם לאט, מייד אחרי שאאמין שוב לעצמי ולחושיי.

מסתגרת בבית.

מסתגרת בעולם שלי.

סתיו הוא עונה נהדרת לזריעה והטמנת פקעות אושר שיפרחו באביב.

באביב אשוב בחזרה, כמו קלישאה על שמחה.

קלישאות יש להן כוח משלהן, ובשנה הבאה אהיה במקום הרבה יותר טוב, גם אם אשאר לגמרי לבד.

אני נושמת בכבדות, לאט מאוד, מצטמצמת לפינה שלי, והאוויר מגיע אליי מהים בריא מאוד.