כימיה

היום שקעתי במדיטציה כל כך עמוקה, חצי שינה חצי רגיעה מוחלטת שמזמן לא הייתה לי.

שלווה נדירה כל כך.

התאים האלה, שמהם עשוי הלב, רגישים עדיין מאוד למגע וכואבים כל מיני כאבים

כמו אחרי אימון שמעיר שרירים וגידים שלא ידעתי על קיומם.

אבל השלווה הזאת שבאה עליי, שנלחמתי עליה, שכל הגוף שלי מבקש לו,

שהנפש צועקת לו, שאני עדיין לא בטוחה שמגיעה לי, השתלטה עליי לשעתיים.

אין לי מושג איפה הייתי.

אני לא מנסה להבין.

אני קוראת שוב ספרים, אני כותבת לעצמי, 

אני חוזרת לעבוד ולכתוב לפחות מאמר אחד ביום.

בעבר הייתי שונאת את עצמי שאני עושה כל כך מעט.

היום אני אומרת לעצמי יופי, כל הכבוד,

הטראומות לא מנצחות אותך,

ואל תשכחי שאת נלחמת בהן לבד.

אני אישה שמחה שרוצה לשמוח שוב.

משפט כזה שאני רוצה לומר לעצמי כל יום.

בסוף זה יעשה את האוסמוזה שלו בתאים.

בסוף הכימיה שלי תנצח בכל המלחמות.