שבת מהורהרת, הרבה חומר קריאה וצפייה לפניי. חיים ומוות, ויז'ואלים ומידע, אנשים והתרשמויות.
1. לאחר צפייה בסדרות בריטיות ואמריקאיות, כפי שאני עושה בזמני החלמה, אני מסיקה, שוב,
שבטלוויזיה הבריטית הכל נראה חכם יותר, מיוחד יותר, טוב יותר, בגלל הלוקיישן האירופי האסתטי יותר.
לא שבאמריקה לא טוב, אבל כשהם מנסים לעשות טלוויזיה טובה הם תמיד מטשטשים את התמונה
עם גשם וערפילים ומעמעמים תאורה כאילו זאת אירופה. לפעמים זה יוצא להם טוב בלי קשר לאסתטיקה.
2. לפני עשרים שנה, כשביקרתי בלונדון אהובתי, השתתפתי בכמה מהסיורים הרגליים המפורסמים שלהם.
אם יש כזה דבר גלגול נשמות, אני בריטית במוח העצם שלי. לא ניתן להחלפה.
3. אני ממשיכה לקבל ניוזלטרים מאתרי חדשות שבהם מדווחים על עוד זוועות
שדאעש עושים ליזידים, וזה הולך ומתחזק:
הם מבתרים אותם וקוברים אותם חיים בדיוק כמו אז. והעולם שותק, או מגנה את העיתונאים ומבשרי הבשורה
כמו שעשו למי שהתריע על שואת היהודים. צאו ולמדו ממה שקורה כעת מה קרה אז,
ולמה היהודים נדרשים להקריב עצמם בתמורה למרות שהמקום הקטן הזה הוא כל מה שנשאר לנו לחיות
בו וכל העובדות מלמדות שלא ממש רוצים לחיות אתנו בדו קיום.
4. רובין ויליאמס לא עוזב את המחשבות שלי עדיין. אני חושבת שאולי חלק מהקריירה שלו
היה מתוכנן בכל זאת לפי תפיסת עולמו, לפי הצד המצחיק והמתפרע שלו שעושה חגיגה מהחיים כדי להילחם בדיכאון,
בעצב, בכיעור של החיים שלאף אחד אין שליטה עליו אבל אנחנו מנסים בכל זאת.
הוא בחר תפקידים שיבטאו את המניפסט שלו לחיים של חלום, חזון אישי, משמעות, שמחה, טוב לב ונדיבות,
כוח חיים חזק במיוחד, והשפיע בכך על אנשים מחוץ לאולם הקולנוע לרצות לחיות ולהילחם בכל זאת.
האם היה מתאבד בכל זאת אם היה יודע עד כמה?
תגובות
הוסף רשומת תגובה